מסתכלת החוצה מהחלון, מזג האוויר לא השתנה מאז שנעלמת ועוד מעט
ירד גשם. הכנסתי את הכביסה פנימה שלא תתרטב, הכנסתי את הכלבים,
נעלתי את הדלת והגפתי את התריסים, סערה מתקרבת.
הלילות שעברתי איתך היו חזקים, האמת היא שתמיד רציתי עוד,
מזוכיזם לנשמה אבל אתה עשית לי טוב. מסתכלת החוצה והגשם לא
מתחיל. השמיים מתכסים במרבדי עננים אפורים ומסתירים את
הכוכבים. הלילה ירד כבר על ביתי והסערה מתקרבת, שומעים את הרוח
שרה שירים להומלסים שקופאים ברחוב. הייתי הולכת לחפש אחריך
הייתי מגיעה תוך שניה. אבל סערה מתקרבת ואני בודדה. הכביסה
מונחת בחוסר אונים על הריצפה בסלון, יוצרת שלולית גדולה שעוד
מעט תגיע לשטיח. אבל לא איכפת לי. הרגשתי שקוראים לי מלמעלה.
עליתי במדרגות והפעם לא היה איכפת לי מהתמונות שלא מסודרות
היטב. מדרגה אחרי מדרגה, הגשם מתחיל, טיף טיף טיף. האנקות מחדר
השינה מתחילות להלחיץ אותי. דאגתי לך כל חיי. אני כולי מתגעגעת
אליך, כל סנטימטר בגוף שלי קורא לאהבתנו להידלק מחדש. חדר
השינה הוצף באור מהבית. החדר, שדאגתי שיהיה חשוך כל הזמן הואר
לפתע וקיבל גוון של יופי, הארה מחדש, אהבה.
חיכיתי עד שהרעש יגמר, והתקרבתי למיטה.
החבלים והמסקנטייפ מפריעים לי בדרך אבל אני רואה אותך כמו
שאתה
ואתה כל כך יפה כשאתה ישן, כל כך רגוע, כל כך....