כשסבא נכנס מבעד לדלת עם הקופסה הגדולה, ידעתי שזה לא יכול
להיות טוב. סבא וקופסאות גדולות לא הלכו יחד. סבא ממילא לא
הסתדר עם כל דבר שגודלו עלה על דף A4 סטנדרטי. וכשזה עוד קורה
ביום ההולדת שלך, אז בכלל הדאגה הפכה למצוקה ממשית. "מה הביא
לי הטרח הפעם", אמרתי לעצמי מנסה לדמיין איזה צעצוע חסר שימוש
הוא יביא לי , ורק בכדי להבטיח לעצמי שאני לא נותר טינה סתם כך
לבן אדם זקן הוספתי לעצמי: "הקמצן הזה". סבא, מסתבר, היה לו
אנטי חוש בכל הקשור לקניית מתנות. היה לו אנטי חוש לטקט,
ללבוש, להתנהגות נאותה וסתם לחיים בכלל. כן, סבא! סנילי - 100%
ישראלי כשר.
כשנכנס הזקן מבעד לדלת והניח את הקופסה על השולחן הוא הביט בי
ואני בו, במעין מבט כזה של "איך סידרתי אותך הפעם", או "טוב
מזה לא יצא". עוד לא הספקתי להסיר את מיליון הסרטים שהוא קשר
את המתנה שלו והוא התחיל להסביר ליתר המשפחה שזה עלה לו הון
תועפות. שזה לא סתם משהו, ליוני (זה אני) מגיע הטוב ביותר גם
אם "הוא לא בא לראות את סבא יותר מפעם בחודש". בקיצור - הוציא
לי את כל החשק מהמתנה שלו. ומה כבר ציפיתי לקבל? באמת! שתבינו,
זה היה ריטואל די קבוע שבו הייתי אמור לקבל "משהו סופר דופר"
ובמקום זה קיבלתי "מכת יעף חזקה באשך שמאל". אף אחד זולת הזקן,
שהיה כאמור סנילי כך שדעתו ממילא לא נחשבת, לא חשב שהיום יהיה
שונה. אולי אמא. היא חשבה שאולי עצם העובדה שרוב התאים האפורים
נעלמו מהמוח של אבא שלה, כך שבמקרה בצעד ייאוש אחרון של התא
האחרון שכן נשאר לו , אולי, אבל ממש במקרה, תיעלם הקמצנות שלו.
אני כמובן הייתי סקפטי. אדם קמצן שכזה זה לא בתאים במוח שלו.
זה בדם. כן, "O צ'יפ". רק בשביל אמא רציתי שאיך שהוא הפעם יהיה
שונה. רק בשבילה. וכשפתחתי את החבילה, כאשר הסרתי סרט סרט את
כל הסבך שעטף את הקופסה הגדולה, חשכו עיני.

בתוך הקופסה הגדולה, היכן שהיה אמור להיות, כך בהערכה גסה
על-פי הגודל,  ווידאו, או DVD או סתם סט משחקי מחשב, היה מונח
דף נייר. נו טוב תגידו, אולי זה צ'ק נדיב או שטרות של כסף. "O
צ'יפ, אני אומר לכם, O צ'יפ". לא! הנייר לא היה כסף. גם לא
המחאה. סבא היקר, הכין צוואה. ובמקום לעשות זאת ב-"שו-שו" הוא
החליט לנצל את היום היחיד בשנה שיש לי לחגוג, כדי להמחיש עד
כמה מטומטם בן אדם יכול להיות. אלא, שאז התחיל הסיפור היפה, כי
ברגע ש-"המשפוחה" שמעה שיש צוואה בקופסה, הם מייד התחילו לעסוק
בחשבונאות. כל אחד הפך למנהל חשבונות בפוטנציה. שהרי כל אחד
רצה  לראות מה בדיוק הוא יקבל על זה שהיה צריך לסבול את הטרח
כל השנים הללו. ברגע שהתחילו לקרוא את הצוואה, הם גילו שהטרח
היה אומנם סנילי, אבל את כל הכסף שלו הוא תרם לאיזו אגודת צדקה
של ש"ס והוא בכלל הצביע מרצ.  ואת מעט המזומנים שנשארו לו
בבנק מחסכונות הוא נתן לאמא, אלא שהוא הוריש לדליה -  אחותה,
פחות מחצי, שלא לדבר על דויד הבן דוד שטיפל באידיוט מידי יום
ביומו וציפה לפחות לאיזה אזכור של עשרייה. וכשהתחילו הצעקות
הרמות לעבור לכדי כמעט מכות פיזיות, לקח אותי סבא הצידה ושלשל
לי שלוש מאות שקלים לכיס. "מה אתה חושב שלא זכרתי", הוא אמר
והביט מסביבו, "כעת אני יכול למות בידיעה שלפחות יזכרו אותי",
הוא אמר וקרע את הצוואה בהפגנתיות.  

מסתבר שהאגודה ההיא של ש"ס כן קיבלה את הכסף בסוף, ואמא כן
קיבלה כפול מדליה, ודויד הבן דוד, אכן לא אוזכר כלל בצוואה,
דבר שגרם לו להשליך "בן זונה" אחת לחמש דקות לחלל האוויר כאשר
רק עלה אזכור שמו של הזקן. הוא בכלל הודיע שזה היה יאה להוסיף
את שמו של סבא לרשרוש הרעשנים בפורים, ובגלל שדויד היה לא פחות
אידיוט מסבא, לא היה לי ספק שהוא אכן יעשה זאת. אני מצידי מה
אכפת לי מי קיבל מה ומה קיבל מי. תנו לבן אדם למות בכבוד - אני
תמיד אומר. סבא, בסך הכול, לא? ואולי אני נינוח כל כך כעת
למרות השנים של התסכול בגלל שממש לפני שהוא קרע את הצוואה
(ה-"קופי" שלה לפחות) ויחד עם השלוש מאות שקלים, הוא שלשל
לכיסי מפתח של כספת בבנק "לאומי" יחד עם אישורים מתאימים,
וכשאכן הגעתי לבנק ראיתי שהחלק של דויד בעצם התגלגל לידי.
כן! אני כבר הולך למסור לדויד את זה! ככה מדברים על סבא!