נמאס.
נמאס לי.
מאז הפרידה חשבתי תמיד על הטקטיקה הכי חכמה כדי שתסיימי מהר עם
השלב הזה, שנוכל לחזור.
ואז שלשום בערב נזכרתי בך ובו, והתחלתי לבכות על הכאבים שהיו
לי אז, שפגעת בי לא הבחנה, ללא כוונה, אבל פגעת, והתחלתי
לבכות, כועסת על עצמי שאני בוכה על משהו כבר לא רלוונטי. אבל
לרגשות אין זמן... כך היא אמרה. בכל מקרה, אתמול בבוקר קמתי
ליום אחר משאר הימים שלאחר הפרידה. הבנתי שאני לא צריכה להתעסק
איתך יותר. זה נשמע אולי מגעיל, אבל תנסי להיות מקום שני אצל
מישהו שמתיימר לאהוב אותך אבל בעצם את רק התוספת, בזמן שמישהו
אחר הוא המנה העיקרית. אז אני לא צריכה לחשוב יותר על כמה זה
מבאס שזה ככה כי כשנחזור... לא נחזור. לא ככה. הלב שלך, למקרה
שלא שמת לב, לא פנוי. לא לי, ולא לאף אחד. רק לו.  ואת נתלית
בו עם כל מה שיש לך, שוכחת שיש לך אנשים אחרים, כל כולך איתו,
חושבת רק על זה שהכי כיף לך להיות איתו, ושהכי מרגיע אותך,
ושבכלל, אם היית צריכה לבחור מכל האנשים בעולם, איתו היית רוצה
להיות. עובדה, עם מי את עכשיו?
אבל לסיפור הזה יש בעיה קצת עם הסוף. כן, מה לעשות, את לא
חושבת על זה עכשיו, אבל יהיה סוף. והוא יכאב.. כי כשאת שמה את
כל הביצים בסל אחד, סופו של הסל הוא ליפול מכובדו. עכשיו כל-כך
טוב לכם ביחד, את צריכה אותו והוא שם. אבל עוד מעט, את תרגישי
כאילו הוא הדבר היחידי שיש לך,האדם היחידי על האדמה  שאת באמת
אוהבת, ואז אולי גם תביני שאת אוהבת אותו, ואז לא תדעי אם
להיות איתו, ואז תתפוצצו, ועם על דבר אחר שמה.
וזה לא מקנאה. להיפך. זה מדאגה. הלוואי והיית רואה את זה. אבל
אני יודעת שאי אפשר להגיד לך דבר. וגם אם נגיד, את לא תקשיבי.
האנשים האלה, שאתה נתפס בהם, הם כמו טריפ בשבילך, כמו התמכרות,
ובהתחלה זה כל-כך טוב, שאין לך שום סיבה להפסיק, ושאתה
מפסיק... אתה לא יכול.