הייתי המומה מכמות המידע שזרמה אליי באותו היום. המומה ממספר
הגילויים החדשים. דרמת נעורים של יום אחד. אני גאה לומר
ששרדתי.
הוא בא אליי דבר ראשון בבוקר. יתכן שחלק מהאנשים היו קוראים
לזה צהריים, אבל לי לא ממש היה איכפת. אני רק התעוררתי.
בשבילי- זה היה בוקר.
הוא הגיע והתיישב מולי- הישיבה האופיינית שלו, מהדק את רגליו,
מעשן סיגריה בידיים רועדות. היה בזה משהו נשי מעט, היו שנדחו
מזה. אני אהבתי את הדרך בה הוא עישן את הסיגריה שלו. מן מתח
בלתי מוסבר זרם ביננו באותו יום, יושבים אחד מול השני, שותקים
מעל כוס קפה ומחכים שמישהו יעשה את הצעד הראשון.
ואז הוא התחיל לדבר, זרם של מילים שטף אותי, היה נדמה שהוא
מנסה לומר הכל בנשימה אחת, בלי עצירות, בלי הפסקות- רק כדי שלא
תהיה לי הזדמנות להגיב, להתרעם, לצרוח. הוא ידע מה תהיה התגובה
שלי- אף פעם לא הייתי הטיפוס המחבק. הייתי הטיפוס המתקיף-
חמושה בחיצים של כעס. הוא ידע שבמקום לתמוך בו אני עלולה
לברוח.
לבסוף הוא השתתק. חיכיתי לראות עם יש המשך לפצצה שהוא הנחית
עליי כרגע. החבר הכי טוב שלי... עלייך לא הייתי מאמינה. אתה
הרבה יותר חכם מזה! מי הכניס לך רעיונות טיפשיים כאלה לראש?
בשביל מה אתה צריך את זה על עכשיו? ואיך אתה חושב שהחברים שלך
יגיבו? וההורים שלך? חשבת לרגע של ההורים שלך? טיפש!
ידעתי שהוא לא באמת האמין שאני אתמוך בו ברעיון כל כך טיפשי,
רדיקלי, חסר סיכוי להצליח, שחצני, אידיוטי, מטופש וחסר טעם...
ואולי... אולי הוא רציני? אוף... אני כל כך שונאת אותו
לפעמים!!!
"אז מה... התאהבת בי, טיפש שכמוך?"
והוא הנהן, מחייך את החיוך המבוייש הזה שלו- מחכה לתגובה שלי.
בפעם הראשונה בחיי- הרגשתי שאני רוצה לחבק אותו. |