את היום הזה התחלתי עם הכותרת של מדור הספורט. ראובן עטר, שחקן
כדורגל שאני מעריץ עוד מהופעת הבכורה שלו בהרכב של מכבי חיפה,
הודיע על פרישה. יש עוד שחקנים גדולים. אבל הוא סוג של גיבור
ילדות בשבילי ואולי האדם היחיד שבאמת התרגשתי לדבר איתו,
בהזדמנות היחידה שיצא לי. הקשר שלי אליו היה קצת שונה כי זה
השחקן הראשון שאהבתי מהתחלת הקריירה שלו. לא מישהו שהיה שם
לפני שהתחלתי להתעניין בכדורגל, אלא כזה שאני יכול לזכור כל
שער שהוא הבקיע. (המקבילה היחידה אליו שיש לי היא טום הנקס
שאני זוכר שהתלהבתי ממנו כשבקושי ידעו מי הוא, בהופעות אורח
נפלאות ב'קשרי משפחה). מאוד פשוט להגדיר את ההערצה לעטר. הוא
לא עושה כלום כל המשחק (או אפילו כמה משחקים ברצף) ואז פתאום
במהלך אחד עושה משהו מדהים וכל שאר המשחק כבר לא משנה. ובצד
השני, כשהיה צריך את השער, הוא תמיד היה מביא אותו ואף פעם לא
יכולת לצפות איך הוא יבקיע. כבר פנו אלי ממקום מסוים כדי שאני
אכתוב עליו כמה מילים. התחלתי לתכנן והלכתי לישון את שנת
הצהריים הארוכה שלי.

בשתיים ומשהו העירו אותי הטלפונים. היה קשה אבל בסוף, כששמתי
לב שיש יותר מדי טלפונים גררתי את עצמי למכשיר. הסלולרי הראה
על שבע שיחות מאנשים שונים. ידידה שלי שהייתה בצד השני של
הטלפון מאוד שמחה לשמוע שאני חי כי היה פיגוע וזה אמור להיות
באיזור. פתחתי את הטלויזיה בערוץ 2 והם הראו מפה של איזור לא
רחוק. ערוץ 1 שם מפה קצת יותר קרובה. ערוץ 2 תיקנו בהמשך
והסתבר שמישהו התפוצץ בכניסה לשכונה שלי. שמות של רחובות  שאני
קורא בשלטים מאז שידעתי לקרוא פתאום מופיעים על מסך הטלויזיה.
עד שעות הערב הייתי בעיקר בטלפונים הרגילים - אתה בודק שכולם
חיים, הם בודקים שאתה חי. כל זה תוך בהיה שגרתית בשידורי פיגוע
שהיו הרבה כמוהם. המקום, עם כל ההריסות והשוטרים, לא נראה
מוכר. התמונות לא מתחברות ונוח להדחיק לפחות זמנית. אני מניח
שמחר או מחרתיים כבר יגיעו השמועות וזה שוב פעם יהיה הבן דוד
של השכנים או הבן של מישהו שההורים שלי מכירים או עוד אדם שהוא
מכר של מכר. או שיהיה משהו גרוע מזה.

בהתחלה אמרו שזה איזה קו אוטובוס חדש, מאלה שלא היה לי צורך
להכיר כי נדיר שאני משוטט באוטובוסים בחיפה. אחר כך תיקנו.
נסעתי בקו 37 כמה מאות פעמים, בשעות האלה כרגיל. נסעתי בו כל
כך הרבה פעמים עד שהוא נכנס למספרים שאני ממלא בלוטו באופן
קבוע. על האוטובוס היום היו תלמידים מאותה חטיבה שלמדתי בה.
החלונות של מקום העבודה של אמא שלי (שפעיל רק בבוקר) נשברו
כולם. מחר אני אתעורר ליום של "זה היה שם דקה לפני כן, זה היה
בית ליד, זה בדיוק ירד מהאוטובוס" - מסוג הסיפורים שתקופה קצרה
ואינטנסיבית ברצועת עזה גמלה אותי מלספר. עברתי עשרת-אלפים פעם
בערך באותה נקודה ספציפית שהולכים לשים לידה אנדרטה קטנה.
ונראה לי שתחנת האוטובוס הזאת, שתמיד העדפתי לעמוד בזאת
שלפניה, הולכת לחוות אפקט 'כיכר מלכי ישראל' ולהיות מולאמת.
אחת השכנות שלי ביקשה להתראיין בטלויזיה בשביל להזכיר שזאת
שכונה מעורבת בלב הכרמל שתמיד מביאים כסמל לדו-קיום. גם הנהג
וחלק מהנוסעים לא היו חלק מה"ישות הציונית" שחומרי הנפץ כוונו
נגדה.

אין לי פואנטה. בסופו של יום אני רואה בערוץ הספורט הומאז'
לעטר וכמה מהשערים הבאמת מדהימים שהוא כבש, כאלה שמראים כשרון
לא נתפס שגם הוא במרבית חייו לא הצליח להתמודד איתו. מחר מתחתן
חבר שלי ואני מעריך שאני אגיע לחתונה אם לא יהיו בשורות רעות
מדי. או ששוב יעיר אותי טלפון מהסוג הבאמת לא טוב. ואז אני
מניח שהכתיבה שלי תפסיק להיות לאקונית לתקופה מסוימת. הברק פגע
כאן הפעם. בפעם הבאה הוא יפגע במקום אחר, ככה האמונה אומרת.
ממשיכים לחיות בכל מקרה. כמו שאומר המוות אצל טרי פראצ'ט - אין
פואנטה, יש רק אותי.