אישתי הודיעה בטון של צוו-גיוס שנגמרו התפוחי-אדמה "וגם צריך
בצל ועוד כמה".
אמרתי "טוב", בקול קטן והוספתי שבשביל שניים וחצי דברים לא
צריך אפילו להניע את האוטו.
"וגם", הוסיפה אשתי שלא הרגישה שאני כבר בחוץ, עם היד על הדלת
של המעלית, "וגם אחד כרוב וחסה, ותפוחי עץ גרנד וקילו מוזהב".
ירדתי למטה ונכנסתי לאוטו.
ברמזור מצלצל הפלאפון: "ואל תשכח גם פטרוזיליה מהתימניה הזקנה,
קצת שזיפים. וגרעינים לשבת, גם".
נינו, מהתפוחים, האיר לי פנים בחיוך רחב, שזה דבר נדיר אצלו
ואחר כך הוא שואל לשלומי. אמרתי לו: "מה קרה? למה, מי מת?"
לא היו לו תפוחי גרנד, אז הלכתי למושה, שגם הוא מתעסק בתפוחים
ושאלתי איך הלך לו בקזינו, באנטליה.
"אל תצ'אל!", ענה לי בפנים של אחד ששתה מיץ לימון. אמרתי לו
שעם פנים כמו שלו הוא צריך למכור חמוצים.
מושה, למי שלא יודע, אוסף את הכסף מכל השבוע, וביום חמישי בערב
הוא עולה על מטוס לטורקיה, במטרה "לקרוע להם את הצורה,
בקזינו!". ביום ראשון מוקדם בבוקר, הוא שב לעבודה, עם הפרצוף
שהזכרנו. לפני
שאני נפרד ממנו, הוא נועץ בי מבט עמוק, אבל עם קצת חיוך, כאילו
הוא רוצה להגיד משהו. בסוף הוא אומר כזה "ביי!" קטן.
הלכתי אל הדוכן של החסות. היו שם חסות ערביות וחסות עגולות וגם
חסות מסולסלות, כאלה שאתה משלם אצל קפולסקי בשביל סלט, משהו
בסדר גודל של משכנתא. המוכר שם היה עדיין הסיני הקטן. שאלתי
אותו מה עם האתיופי שמוכר כאן  קבוע. הוא ענה לי: "התיופי עוד
פצוע בלגליים, מהפיגוע". שאלתי איפה הוא שוכב.
"בבית-כולים למבם, בחיפה", אמר ואחר כך הצביע עלי ואמר משהו
בקשר ל"מססיים". לא הבנתי אותו, אבל בינינו, מי מבין סינים?
המשכתי ללכת במעלה השוק, לאט לאט. פתאום ראיתי שהקהל נחצה
לשניים. ידעתי מיד שגברוש עובר שם.
זה, אם תחטטו בהיסטוריה המשפחתית שלו, תמצאו שבזמנו כאשר ים-
סוף נחצה לשניים, זה היה בגלל אחד מאבות המשפחה. אני חושב
שהמשקל שלו מגרד את המאתיים קילו. ניסיתי להתחמק למקום צדדי,
אבל, מהגובה של שני מטר ומשהו הוא רואה אותי וצוהל לקראתי:
"ואללה! אם לא היינו חברים, הייתי חושב שאתה מתחמק ממני!".
הוא לא יודע שלא הייתי מעיז? אחרי זה באה הצ'אפחה שעשתה לי
זעזוע בכל האורטופדיה והכל התפרק ממני: הארנק, המשקפיים
והסלולרי. וכבר לא הייתה לי ברירה, והוא סחב אותי לצ'אצ'ו,
לכוס קפה זריז ושם ניסה בפעם המיליון ללמד אותי שש-בש.
ובינתיים הסלולרי שלי צלצל בעצבנות וידעתי שאשתי כבר חושבת על
פיגוע. היא לא יודעת שגברוש זה כמעט פיגוע? אחרי איזה ארבעים
דקות קיבלתי את הצ'אפחה האחרונה, בליווי הערכה שכנראה יש לי
ראש בלאטה ולא ניתן
להכניס לתוכו כלום. ממש! "חוץ מזה תגיד. אתה לא מתבייש?"
לא הבנתי, אבל מה זה חשוב.
למטה נשמתי אוויר, צעדתי בחיפזון אל אברמינו מהתפוחי-אדמה.
באתי אצלו אבל הוא צחק עלי: "בחיאתאק! אני עכשיו בכלל בעניין
של תות-שדה!". התפלאתי שהוא מחייך. זה, בחיים לא צוחק. אפילו
אם יראה מישהו מחליק על קליפת בננה   ("כי בננות", כך הוא
הסביר לי פעם, "זה עניין של משפחת מזוז, מהעבריינים.  וזה בכלל
לא מצחיק").
"מה מצחיק אותך?", שאלתי.
"אתה!", צחק והצביע עלי.
התרחקתי ממנו מרחק בטוח ואז סובבתי לו עם האצבע כאילו הוא אתם
יודעים מה, ומיד הסתלקתי. ועוד הספקתי לשמוע שהוא אומר אחרי:
"חכה! חכה!". אין דבר. הוא עוד ישכח.
התימניה מהפטרוזיליה, שבדרך מחמיצה פנים לכולם, דווקא האירה לי
פנים, וכששילמתי לה שאלה אותי אם
אני מחפש הזדמנות. שאלתי אותה למה היא מתכוונת והיא, בעליצות
רבה אומרת: "זיגי! זיגי!" ועושה לי תנועות כאלה, שאפשר אפילו
לכנות אותן בתואר 'מגונות'. חשבתי שאולי בגילה המופלג היא
מתחילה לרדת מן הפסים. עזבתי אותה, מצחקקת מין ציחקוקים קטנים
ומרושעים.
מושיקו, מהבורקאס, הצביע עלי מרחוק ואמר משהו לשמעון, הפועל
שלו. ראיתי ככה, באתי אליו ושאלתי אותו מה יש לו נגדי.
"מצד אחד, אני אין לי שום דבר נגדך ומצד שני גם אין לי משהו
בעדך. בעיקר שאני רואה אותך מתחיל להיות סנילי".
לא רציתי לענות לו, כי זה, אם עולה לו הסעיף הוא עוד יכול
לשלוח אותך אל תמם, מהמצבות. אז בשביל לא להרגיז אותו, אני
שואל מתי אישתו חוזרת לעבודה כאן. וזה פתאום מעורר אותו, כאילו
שנתת לאוטו שלך דלק מטוסים. והוא מסביר לי, במשך איזה עשרים
דקות, שהוא בעצם אין לו עבודה והוא בכלל מובטל. הוא רק מחליף
את אישתו, כאן, בבאסטה של הבורקאס. והוא עושה את זה בצורה כל
כך משכנעת, שכל מי ששומע, מיד משתכנע. העניין הוא, שעל הנאום
הזה הוא חוזר כבר איזה עשרים שנה. כשהוא מסיים, הוא נותן לי
בוריקה אחת, לוהטת, שם על זה איזה "תבלין סודי", מוסיף צ'אפחה
הגונה, וככה אנחנו נפרדים, עם שיעול בלתי נגמר ועם סימן שאלה:
למה לעזאזל הוא קרא לי סנילי.
איציק, מחנות "הפנקס", רואה אותי מרחוק, עושה לי שלום קטן
ומתרחק, שלא יראו אותו שהוא, הפרסי הקמצן, קונה בשוק. אחרי חמש
דקות אנחנו שוב נתקלים אחד בשני.
"מה העניינים?", הוא שואל.
"בסדר", אני עונה.
"הראש אצלך עדיין עובד?", הוא שואל ומחייך.
"מה יש לך, אתה?", אני שואל מעוצבן.
הוא לא עונה ומתרחק בחיוך.
אני עובר בשקט על יד מכלוף, אבל ממנו אי אפשר להתחמק, מכלוף,
למי שלא יודע, "שינה את דרכיו והפך את  עורו",
כך הוא אוהב לתאר את זה. לכן לא מזכירים בקרבתו את המילה סמים.
בכל אופן מאז שהוא חזר בתשובה, הוא הפסיק למכור פיצוחים והפך
את המקום ל"מרכז ברסלב". פעם עשיתי טעות ושאלתי אותו למה הרבי
שלו
מגמגם, יאענו: נה-נה-נח-נחמן? בהתחלה הוא רצה להרוג אותי, אבל
החבר'ה שלו תפסו אותו והסבירו לו שעכשיו הוא צדיק ושהוא בעצם
צריך להחזיר אותי לדרך הנכונה. מאז הוא לא מוותר לי: כל פעם
שאני לא
מצליח להתחמק ממנו, אני חייב לשמוע סיפור עם מוסר השכל.
"אז ככה", הוא מתחיל הפעם, "שלושה בנים החליטו לעשות כבוד
לאימא שלהם, ליום-הולדת שמונים. הבכור הביא לה טוסטר חדיש,
שתוכל לאכול טוסטים בכיף. השני הביא לה די-וי-די, שתוכל לראות
את הסרטים, הכי הכי. הקטן הביא לה תוכי, שידע לדקלם מישניות,
כי העיניים שלה חלשות וקשה לה לקרוא.
אחרי כמה זמן, כשהם באים אצלה לבקר, היא מסבירה להם: "הטוסטר,
מה אני יעשה איתו? הרי השיניים שלי, כבר בקושי  נושכות אפילו
ביסקוויטים. הווידיאו שאתם קוראים לו די משהו, מה אני מבינה
ממנו. רק המתנה של הקטן, הבן יקיר לי, הייתה  משהו-משהו. עשיתי
ממנו כזה צלי... כבר הרבה זמן לא הייתה לי כזאת ארוחת-שבת".
וכאן מכלוף משתתק, ומחכה לתגובה שלי. אני רוצה לצחוק, אבל
מהסס. אז אני אומר לו: "נו? ומה היה?"
"מה היה?", אומר לי מכלוף, "האחים קמו והכניסו לו מכות כאלה!
כל החיים הוא לא ישכח את זה.".
"למה? הרי הוא היה הכי בסדר?", אני שואל.
"יא אהבל!", כועס עלי מכלוף, "הרי תוכי זה לא כשר!".
נמלטתי ממנו, כמו שאומרים, בעור שיני. והוא עוד צועק אחרי:
"רגע! רציתי להגיד לך ש..", אבל כבר לא שמעתי את ההמשך.
ואחר כך עשיתי את דרכי אל בוקובזה, לא כל כך בשביל לקנות אלא
בגלל הריחות של הלאקרדה וכל שאר הדברים החמודים שהוא מציע שם.
בדרך אני נתקל כל חמש דקות במרפק של מישהו. שמתם לב שמאז
המציאו את הסלולרי, יש אנשים שהולכים ככה, עם המרפק באוויר,
מסוממים לגמרי? כאילו הם שומעים שם איזו מנגינה  שמיימית, או,
כמו שאומרים 'דבר אלוהים חיים'. אז בגלל זה אני כל הזמן חוטף
מרפקים בפרצוף.
בקיצור, הגיע הזמן להתקפל הבייתה.
אני מגיע, אבל במחסום של החצר עומדת משאית של פריז'ידרים. אני
מצפצף לו, אבל הוא עושה לי עם היד שאין מה לעשות. אני יורד
אליו ורוצה להסביר, אבל ישר הוא עושה לי: "טוב! טוב! נודניק",
ומפנה לי את הדרך.
במעלית גברת קוז'יקארו מסתכלת עלי, עם המשקפים העצומים שלה,
ושואלת בחיוך אם לא שכחתי משהו. זה שהיא מחייכת, כבר נראה לי
חשוד. בבית אני מספר לזוגתי שהיום האנשים, מה זה נחמדים, כולם
ממש מחייכים אלי. אשתי מסתכלת בי במבט עמוק ומתקנת אותי: "הם
לא מחייכים! הם צוחקים!".
"שיהיה!", אני אומר לה, "מה זה משנה?"
"לך תסתכל במראה", היא מצווה עלי.
"לא תוכלי להכחיש, שהאנשים כאן השתנו לטובה, ממש מסבירי פנים",
אני אומר לה ומסתכל במראה.
ואז אני רק אומר "אוי!", בקול כזה מופתע.
אל תשאלו. מסתבר שהסתובבתי בכל העיר, עם ה"חנות", פתוחה.