חבי זה הכלב הג'ינג'י.
בחור רציני, עם פאסון של שריף.
אנחנו, איך לומר, התיידדנו.
מבחינתי? אחד מהחבר'ה, לפעמים אפילו חבר.
בשלב מסויים, כרגיל, זה התחיל.
הבנאדם יושב (אני), עושה משהו, חבי מגיע ושיתהפך העולם,
הוא רוצה ליטוף.
יכולתי להפסיק את מה שאני עושה ולהתפנות ללטף אותו, נכון.
העניין עם הליטוף, זה האקטיביות שבו.
פעולה פיזית הבנויה על בסיס חיכוך בין הנותן והמקבל,
ביוזמתו של הנותן. אחרת, זה היה נקרא "התלטפות."
ואני אומר, חבי, אני אוהב אותך והכל,
אבל לא תעדיף שאלטף אותך מתוך רצון להפגין חיבה,
ולא בשביל לספק אותך?
ללטף כי ככה אני מרגיש, ולא כי אתה רוצה, ממלא אותי,
ולהיפך, להיפך.
ואז הגיע פילו. שחור, קטן ונמרץ, אבל יותר מהכל,
עצמאי. לא תלותי. יש לו את הביטחון שאני אוהב אותו,
ולא צריך ללטף אותו כל הזמן בשביל שירגיש בטוח.
וככה אנחנו חיים, בכיף ובמקביל. רק ש...
בזמן האחרון, כל פעם שחבי מגיע, פילו יוצא אליו בצעקות,
נותן לי מבטי :"או הוא או אני", ועושה לי דרמות.
קודם כל, מה חבי אשם, הוא גם ככה שבור לב שנעלמתי בלי סיבה
ועוד בשביל השרמוטה הקנאית הזו (ככה חבי אומר, פילו.
מה אתה נדלק).
ופילו מפתיע אותי, מודה.
דיברנו על הבנה, על פתיחות, מה הוא מתרגש?
מלחיץ אותי.
ועוד פעם זה יגמר, ועוד פעם אני ארגיש מניאק.
ואם נוצרה אשליה שאני מדבר על בחורות, זה שטויות.
בחורות זה הרבה יותר גרוע.