תל אביב - יפו זה לא קו טיסה. זה בסה"כ, כמו נצרת - עילית, שם
של עירייה. יש אנשים שעושים את המרחק הזה ב 5 דקות נסיעה ויש
כאלו שלא מגיעים לשם סתם.
בחיבור בין תל אביב ויפו, ממש ליד המקף, ישנו מלון ענק שגם אם
נסתכל ביחד ממש טוב לא נוכל לראות את מה שהיה איפה שבנו אותו
לפניו.
היפואים התחלקו לאלו שתמיד חשבו שזה חלק מהשטח הטבעי שלהם
ולאלו שזה תמיד נראה להם כבר תל-אביב. ככה גם התל-אביבים, חלק
תמיד רצו שתל-אביב תגיע לשם ולחלק זה כבר נראה כמו אמצע מדינה
שכנה.
כל הסיפור הזה קצת מזכיר לי את ימי חמישי. לא בדיוק אמצע שבוע
ובכל זאת שגרתי.
כאן בדיוק מסתבכים העניינים, במרווח שבין מה שקיים לבין איך
שאנשים מפרשים, זה שמפוזרות על ניר המון נקודות עדיין לא הופך
את זה לקו. שלא לומר תמונה.
אותו עקרון ממש מופעל בלי יוצא מהכלל בכל עניין שיש בו זמן
ומרחב, אנשים וגישות, זו בדיוק הנקודה שקשה מאד לאנשים
סיסטמטים לתפוס ולכן לא מקובלות עליהם המון מילים כמו תלוי,
אולי, כנראה, יכול להיות, יש מצב, או כל מונח אחר שבא כדי
לציין שלפעמים אנחנו צודקים ולפעמים לא.
כל העניין מקבל תפנית דרמטית כשמדובר בדברים שמאיזו שהיא סיבה
אכפת לנו מהם.
קשה לי לראות למה למישהו לבזבז דקה על סוגיית בשלות הפירות
ומצד שני כולנו מבינים למה צבא יוצא למלחמה.
אז ככה, בעניין הפיגועים, מה לא ברור כאן ? יש למישהו ספק איך
זה ייגמר ? מישהו לא יודע ששום דבר לא היה עוצר את יום חמישי
חוץ מיום שישי ? הנקודות האלו, קו או לא קו, הן מיותרות. האפור
הזה תחום בלבן ובשחור, ימניים דרושים להגדרת השמאל אבל...

המלחמה הבאה, ואני לא קורא לזה נבואה, תתרחש בתחום האפור,
בעונת מעבר, בשבוע שבו לא מקבלים משכורת, ביום רביעי או חמישי,
בשעה שהיא קצת אחרי הלילה ולפני היום, על שטח שלא ברור של מי
הוא, בין אנשים שלא ברור להם את מי הם משרתים והכל בתחושת חוסר
ברירה.