מכירים את הימים האלו שבהם הכל משתבש (כמה סיפורים כבר שמעתם
או קראתם שמתחילים במשפט הזה)? אבל כמה שזה בנאלי, זה נכון. יש
ימים שלא משנה מה תעשה, איך שהוא כל הנסיבות, כל הצטרפויות
המקרים, כל הדברים שיכולים להיות ולא יכולים להיות, כל הפרטים
האלו שאתה בדרך כלל לא שם לב אליהם, כולם איך שהוא פונים נגדך,
וכל מה שאתה רוצה לעשות זה ללכת לישון, למות לכמה שעות ולקום
ליום חדש בן אדם חדש שאולי בשבילו הכל מסתדר.
היו לי הרבה ימים כאלו. הרבה סיפורים שאולי פעם אני אספר לכם.
יום שלישי שעבר הוא לא הגרוע או המעניין מביניהם אבל הוא
האחרון והכי טרי בראש שלי ודווקא אותו בא לי לספר. אז יום
שלישי שעבר הייתי צריך לנסוע לאיזה מקום שלא ידעתי בדיוק איפה
הוא בשביל יום סמינר בכמה נושאים שחלקם לא מעניינים, חלקם לא
חשובים לאף אחד ואת כל השאר אני כבר יודע. למעשה יום הרצאות
שנושאו 'בזבוז זמן', אבל בלי שום הסברים, פשוט הדגמה חיה של
איך אסור בשום פנים ואופן לאף יצור אורגני תבוני להעביר את
הזמן שלו. אני לא צריך להגיד לכם כי אתם בטח מנחשים מראש
שהלכתי לאיבוד בדרך וכדי לחזור הייתי צריך לעשות פניית פרסה
בשדרות 'אין פניות שמאלה' ולעבור בשכונת 'סמטאות צרות וחד
סיטריות רק בכיוון שאתה לא צריך'. אני בטח גם לא צריך לספר לכם
שהגעתי באיחור למצוא שגמרו את כל העוגות הטובות (והשאירו רק את
הביסקוויטים העבשים והמאפינס שאי אפשר לאכול אותם בלי העטיפה)
ובדיוק נגמר הסוכר, ושהמרצה היחיד שהיה אמור להעביר הרצאה שהיא
בחזקת 'מעניינת' חטף וירוס טורף והביאו במקומו את ה'שמנה
המכוערת שמדברת בלי סוף בקול נורא מונוטוני ויורקת על השורה
הראשונה' לדבר על 'הדברים הכי משעממים שאתם יכולים לחשוב עליהם
ועוד כמה דברים שבאופן מפתיע הרבה יותר משעממים'.
עכשיו, אחרי שהכנתי אתכם מבחינת הרקע על כמה היום היה גרוע
מבחניה אובייקטיבית, אני יכול להתחיל ולמנות את שורת הפאדיחות
המזעזעות שעברו עליי בסמינר המיותר. הראושנה הייתה מיד
כשהגעתי, לפני שהספקתי בכלל להתעורר (הרי קמתי באיחור)
והסתובבתי עם הקפה השחור (כי נגמר הנס) נטול הסוכר (כי נגמר
הסוכר) ופגשתי בשתי מכרות ותיקות מימי התיכון. בהתחלה בכלל לא
זיהיתי אותן. חלפתי על פניהן בעיניים ממצמצות ומיהרתי אל חדר
ההרצאה ממנו כבר בקע קולו של המשעמם הראשון. ואז היא משכה אותי
בשרוול ועצרה אותי. 'אהלן!' קראתי אליה בשמחה מעושה, והן שתיהן
הביטו עליי במבט לו הייתי ראוי אחרי הפגנה זולה כל כך של רגשות
שלא היו שם. אבל באמת ששמחתי לראות אותן ולא הייתה לי שום
כוונה להעליב אותן, פשוט באמת שלא שמתי לב לפרצופים שחלפתי
מולן. 'מה שלומכן?' שאלתי בהתעניינות כנה, כדי לנסות לרכך את
העלבון שגרמתי. 'בסדר' הן אמרו וניסו לפתור אותי בכל מיני
אמירות. ראיתי שהן נעלבו אז המשכתי. 'איזה כיף לראות אתכן,
דווקא התגעגעתי.'אבל זה כנראה היה מוגזם בשביל אחת מהן. 'מה
התגעגעת?' היא שאלה בטון מתריס, 'אתה בטח לא זוכר איך קוראים
לי'. 'בטח שאני זוכר', אמרתי בבטחון מוגזם, 'שירי'. ומיד איך
שאמרתי את זה הבנתי כמה אני טועה. הבעת הפנים שלה התחלפה ואני
מניח שגם על פניי ניתן היה לראות שינויים בקימוטי הגבות וצבעיי
הלחיים. היא תפסה את חברה שלה בשרוול, הסתובבה והלכה מיד, לא
נותנת לי אפילו הזדמנות לתרץ את השטות שפלטתי. לו היה לחברה
קדישא משרד בסמוך הייתי פונה אליהם ומבקש שיקברו אותי בהקדם
האפשרי, ואם אפשר אז ממש קרוב לאיזור שבו עמדתי באותו הרגע.
אבל זה היה רק סיפתח מרענן. אחר כך זכיתי להיות בשורה הראשונה
(כי זה המקום היחיד שנותר למאחר שכמוני, שזכה לתשומת לב של כל
האולם כשנכנס כי לא הצליח לפתוח את הדלת) אצל השמנה היורקת
המוזכרת לעיל, להירדם בהרצאה המרתקת (לכסא) להחריד שלה ועוד
שהיא תקטע את ההרצאה המונוכרומטית שלה בשביל להציע לי מבקבוק
המים המינרלים שלה 'סיליחרובקה' (שטעמם בדיוק כמו הצליל של
השם) כי 'אני נראה לה קצת עייף'. שלא לדבר על הטעות שעשיתי
וקמתי לשאול שאלה במתמטיקה מרצה שבא לדבר על גיאוגרפיה ושאלה
מאוד מאוד ארוכה ועמוקה מרצה שלא הבין עברית (ואיך שהוא המוח
שלי שכח להגיד לי שהמילים האלו שהוא מוציא מהפה זה בשפה אחרת
שקוראים לה אנגלית).
יצאתי משם מותש ואחוז עצבים. הלכתי עשרים דקות ברגל ועדיין לא
מצאתי את האוטו שלי שחנה כנראה בצד השני של תל אביב, על הגבול
עם גוואדלה-קיקי סיטי. נכנסתי לאוטו (שחנה עקום בצורה שאיימה
על גבריותי באופן בלתי מוסבר) וניסתי לצאת מהתסבוכת הזאת
שנכנסתי אליה, או בשמה הפופולרי יותר 'חניה'. מספר תמרונים
גרועים מאוד הבהירו לי (פיזית) היכן נמצאים שני הפגושים שתחמו
את התסבוכת שלי והצלחתי לבסוף לצאת משם עם נזק מאוד בינוני
למדרכה ונזק בלתי מוערך לאוטו. כשעצרתי ברמזור הירוק הבחנתי
בזוג יושב שם על הספסל ומסתכל עליי. כנראה שישבו שם וצפו
בנסיונות העצבניים משהו שלי לצאת מהחניה ועקבו אחריי עד לרמזור
האומלל. הבחור, סך הכל נראה כמו צעיר נחמד שבטח לא עשה משהו
הרבה יותר גדול מחייו מאשר אני, ובטח בטח שיש גם לו ימים
גרועים כזה ואולי אף גרועים יותר, הביט בי וברמזור ואמר שתי
מילים לחברתו, או כך לפחות אני אקרא בסיפור הזה לבחורה שישבה
לידו, נשענה על זרועות וליטפה את חזהו לפרקים.
אינני אדם רב כישורים מיוחדים או יוצאי דופן, אבל ברגע הזה
הצלחתי מבלי לנסות בכלל לקרוא את שפתיו. לקח לי איזה כמה דקות
לעמוד שם ולהפנים (ובינתיים כבר התחלף עוד רמזור ואפילו הספיק
להגיע איזה מישהו ולצפור לי) שבעצם מה שהוא אמר לה היה 'איזה
מטומטם'.
בעצם, מה שלקח לי זמן להפנים, זה שהמטומטם הזה הוא אני.