אני לא מבין איך חשבתי שהחיים שלי ישתנו בגלל הרשיון. זה רעיון
מגוחך לחלוטין, הרי איזו סיבה יש שדווקא הרשיון ישנה לי את
החיים? אבל באיזה שהוא מקום כנראה קצת צדקתי, החיים באמת
שונים. יש לי הרבה יותר דרכים להביע את הפאתטיות שלי. עכשיו,
אני יכול לנסוע ולבייש את עצמי בכל מקום בעיר. לא עוד הטמבל
השכונתי, כי אם טמבל אזורי של ירושלים רבתי.
זה התחיל בזה שנתתי לה טרמפ לצופים. הייתי עם האוטו והשבט שלה
כמעט בדרך הביתה שלי (אבל רק אם ממש, אבל ממש לא ממהרים). כל
הדרך היא שיחקה בהתלהבות ברדיו דיסק של אבא שלי ודיברה ברצף
וצחקה. ואני רק חייכתי ונהגתי לאט נורא (כדי להאריך את הנסיעה)
וכל הזמן התנצלתי שאני לא מסתכל עליה אבל היא אמרה שזה בסדר.
כשהגענו לשבט היא ישבה קצת באוטו ודיברה אותי. כל דבר שאמרתי
הצחיק אותה וכשהיא צחקה היא שמה לי את היד על הכתף וצמצמה מאוד
את העיניים.
לפני שהיא הלכה שאלתי אותה כמה זמן הפעולה שלה. היא אמרה לי
שעה וחצי. אמרתי לה שתתקשר אלי כשהיא גומרת בגלל שיש לי חבר
שגר מעבר לפינה ובא לי ללכת אליו לשתות קפה לאיזה שעה -שעתיים
ויש סיכוי שאני עדיין אהיה באזור להקפיץ אותה הביתה, אנחנו הרי
בעצם שכנים (של אותה עיר בירה). היא אמרה שתתקשר ונישקה אותי
על הלחי לפני שהלכה.
יש אנשים שאמרו שהיחסים שלי אליה נועדו לכישלון מראש בגלל שקשר
טוב לא יכול לצמוח על שקרים. אבל אני דווקא הייתי מאוד גא
בעצמי, והסתובבתי מעבר לפינה לחפש איזה חבר בשכונה. התיידדתי
מהר מאוד עם הסניף השכונתי של "בורגר ראנץ'". נכנסתי אליו אבל
לא היה לו קפה. בקשתי דברים אחרים אבל בשיא החוצפה דרשו ממני
כסף - דבר שהפך להיות דל מאוד אצלי מאז שאני יוצא לעיר כל ערב
לשתות קפה, לתפוס בחורות ולבזבז כסף. אז החלטתי לחרבן להם
בשירותים וללכת.
אתה לא עוצר לחשוב על זה אף פעם אבל בדר"כ כשאתה בשירותים
ציבוריים אתה ממהר. או שאנשים מחכים לך או שאתה צריך להגיע
לאיזה מקום, אבל אתה ממש חייב ללכת. אבל אני - אני לקחתי את
הזמן. ישבתי לי שם וחרבנתי בסבלנות. וכל פעם שהחליפו דיסק
במערכת של המקום, הרמקול השמיע חריקה שדמתה באופן מפתיע לצלצול
הפלאפון שלי וזה גרם לכך שכל שלוש וחצי דקות קפצתי מהאסלה אל
הפאוץ' שהיה תלוי על הדלת. בסוף שמתי את הפלא פון על רצפה
לידי.
כשגמרתי, הלכתי לשטוף ידיים. עמדתי כמה דקות והסתכלתי במראה.
הרטבתי את השיער וסידרתי אותו. העברתי גם אצבע רטובה על הגבות,
סתם בלי סיבה. אחר כך יצאתי וישבתי על אחד השולחנות בחוץ כי לא
היה לי נעים לשבת בפנים בלי להזמין. קפאתי מקור. היה לי בכיס
מבחן באזרחות אבל הוא התחיל לשעמם אותי אחרי הפעם השלישית
שקראתי אותו. כלב רחוב שהציק לעוברים ושבים הסכים לשחק איתי,
אבל אחרי רבע שעה הוא השתעמם והלך לחטט בפח זבל. שלוש פעמים
עניתי בהתלהבות לצלצולי פלאפון מאכזבים מאמא שלי שהתקשרה לשאול
איפה אני ומה אני עושה. גם לה שיקרתי, אבל גם במקרה הזה אני לא
חושב שזאת הסיבה שהיחסים שלנו הם לא משהו.
אחרי שעתיים היא התקשרה. עצרתי את עצמי מלענות בצלצול הראשון
כדי שלא תחשוב שחיכיתי לטלפון ממנה. אמרתי לה שאני כבר בדרך
הביתה, חיכיתי עוד שלוש דקות ועפתי משם כמו טיל. היא הייתה
מאושרת מהפעולה וכל הדרך אליה היא סיפרה לי דברים וצחקה, משחקת
עם הדובי שתלוי מהמראה באוטו שלי. כשהגענו היא ראתה שאין לי
דלק והציעה לתת לי כסף, אז אמרתי לה שזה בסדר כי יש לי את
הויזה של אבא שלי, למרות שהיה לי רק כספומט שפג תוקפו.
ישבנו באוטו קצת ודיברנו וידעתי שזה הרגע שלי, שזאת ההזדמנות
שלי. היו לי בראש אלף משפטים מעולים שהיו אמורים לכבוש אותה.
אמרתי את המשפט הראשון אבל היא קטעה אותי והמשיכה לדבר
בהתלהבות. אז התחילו החדשות ברדיו ונהיה שקט. ניסיתי לדבר אבל
כל המשפטים המעולים שלי נראו לי פתאום גרועים. ואז היא קמה
פתאום, אמרה שכבר מאוחר, נשקה אותי על הלחי והלכה.
נסעתי הביתה על אדי דלק. עצרתי בתחנת דלק והתחננתי שייתן לי
למלא בשלוש שקל עשרים. הוא סירב. הנורית אזהרה של הדלק כבר
דלקה רצוף עכשיו וידעתי שאני עומד להיתקע בלי דלק. בעליה של
נבי סמואל נכבה לי האוטו והתדרדרתי למטה ברוורס כמו  טיל. מתוך
היסטריה הדלקתי את ארבעת הוינקרים, צפרתי כל הדרך ולחצתי על
הברקסים שבטח נשרפו. למזלי, הצלחתי לנווט אחורה בסיבוב מבלי
להיתקע בשום אוטו עד שנכנסתי במחסום של החיילים. נעצרתי. אחרי
דקה של הלם התקשרתי והערתי את אבא שלי.