בהפסקת עשר התחילו לכאוב לי הברכיים, מתוך הזדהות. כאבי
הברכיים הכרוניים שלי תמיד היו איזשהוא ברומטר רגשי. אמור לי
מה מצב הברכיים שלך ואני אומר לך מה אתה מרגיש.
ומעשר הן כבר כואבות. כל הלילה חשבתי וחלמתי על כל מיני דברים
וידעתי שכנראה אקום עם כאב ברכיים. אתה לא יכול ללכת לישון,
לחלום על בחורה, לקום ולא להזדהות עם הכאבים והפיזיים שלה
באמצעות כאבים פיזיים משלך.
כאבי ברכיים זה הדבר הכי לא תורם לטיול הליכה רגלית. ואם בעשר
הייתי עדיין עם כוס קפה תחת גג, הרי שבשעה ארבע אחרי הצהרים
הייתי כבר במדבר, בין חול ושמיים, תרמיל על הגב ואבן בנפש.
ימים משונים כאלה קורים, ומה שמתחיל בכאב ברכיים מתפתח בלי
כוונת תחילה למחלה כוללת. דברים כאלה קורים לפעמים, ובדיוק דבר
כזה קרה באותו היום. אני הכי שונא בעולם להיות חולה בטיולים.
לכן בהתחלה התכחשתי. אנחנו הלכנו וטילנו ואני התנהגתי כאילו
כלום, כאילו לא כאבו לי הרגליים והראש מתפוצץ.
והמצחיק הוא, שממש לפעמים - במקרה הזה למשל, דווקא המחלה היא
כל הפואנטה.
דילגתי על הסלעים והיא הלכה מאחוריי. צחקנו ושרנו ונהנינו
מהטיול. מדי פעם, כשעצרנו לנוח, היינו רבים על מי יסחב את
הג'ריקאן. סחבתי אותו כל הדרך ולא נתתי לה למרות שהתעקשה.
הכל היה טוב. טוב מדי. כל רגע מושלם שעבר הוכיח לי את הנכונות
והיופי של העניין אבל בתוכי ידעתי שכמה שזה נראה טוב זה בחיים
לא יכול להיות מה שאני רוצה, כי כמו רוב הבחורות האיכותיות, גם
הבחורה הזאת תפוסה.
אפילו שכל מסר שלי מתקבל בחיוב והיא מרעיפה עליי טונות של
אהבה. אפילו שהיא באה ומחבקת אותי בלי כל סיבה. אפילו שנראה לי
שכל רגש שאולי אני חושב שיש לי אליה יש לה גם אליי. אפילו
שהתעקשתי והתאמצתי שזה יהיה הדדי. משהו בי עדיין ידע שזה לא.
היא לא פנויה.
אבל המשכנו לטייל כאילו כלום. ואני הרגשתי את המחלה מתפתחת לי
בגוף. הזיעה שטפטפה לי על הגוף לא הייתה מהחום הכבד כי אם
מהחום שעלה וירד.
היא התחילה להרגיש לא טוב בעצמה. בטח מתוך הזדהות, אמרתי
לעצמי, והלבלב שלי התכווץ. יותר מדי צירופי מקרים, יותר מדי
גורל משחק פה. משהו חייב לקרות - רק שלא.
בלילה, כשחנינו, כל כך כאב לי הגרון שלא יכולתי לדבר. ישבנו
קצת סביב המדורה אבל לא היה בא לי שירים וגיטרה. סימנתי לה
בתנועות ידיים לבוא איתי ולקחתי אותה למקום חשוך וסימנתי לה
לשבת. נשכבנו על הרצפה והסתכלנו בכוכבים.
אוריון תפס לי חצי שמיים עם הקשת שלו. עוד רגע והוא תוקע את
העגלה הגדולה. ועוד אלפי כוכבים קטנים מנצנצים, באים ונעלמים,
נופלים וקמים, מסתדרים ולא בצורות ושורות. פלנאטות רחוקות
שנראות לנו כמו נקודות זוהרות בשמיים. בנאלי. התמקדתי באחד מהם
וניסיתי לראות את הצורה האמיתית שלו. האור סנוור אותי
והתקשיתי. הבנתי למה אנשים מציירה כוכב בצורה שבה הם מציירם
אבל הצלחתי קצת לראות את העיגוליות של הנקודה.
"קר לי" היא אמרה בקול מצונן אבל לא באמת חולה. אני לא דיברתי
אבל מהזיות הכוכבים בראש שלי ידעתי שאני, לעומתה, באמת חולה.
בסוף ניצח החוש הפנימי שלי, שאמר שלא. אבל באותו לילה כנראה
הדבקתי אותה, כי אחר כך היא הייתה חולה.