אם הייתי יכול - הייתי לוקח אותה לרקוד בשדות. כמו בפיקניקים
של מיקי ומיני מאוס. היינו שמים פטיפון גדול מתחת לעץ ושמים
תקליט שחורק קצת. מין מנגינה קלאסית כזאת אבל לא משהו מוכר.
סתם כינורות וחלילים כאלה, שמנגנים כאילו הם תזמורת אמיתית.
תקליט כזה, שאפשר למצוא בקלות במכולת של דאפי דאק. היינו
רוקדים ורוקדים, אפילו שאנחנו לא יודעים. אין מה לא לדעת, כי
זה הכל במוזיקה. ומוזיקה זה לא רק התקליט, זה הכל. הכל היה
נהיה מוזיקה. הצרצרים, הציפורים והנקרים - כולם יהיו מוזיקה
לרקוד שלנו. וזה יהיה הפיקניק הכי מושלם בעולם. אפילו יותר טוב
מזה של אפריל וצבי הנינג'ה. השטיח שלנו לא יעוף לשום מקום,
הזבובים לא יציקו, ואפילו הסנאי שתלוי מהזנב לא יגנוב לנו את
הלחם. ואנחנו נרקוד. כל הזמן לפי המוזיקה ונקישות נעלי העקב
שלה. נדלג על אבנים קטנות ועצים כרותים, נקפץ מעל בורות
וחתיכות עצים קטנות. ושום דבר לא  יפיל  אותנו, כי במצוירים אי
אפשר ליפול. עד שנחזור למציאות, ונפיל את עצמנו על הדשא, רחוק
מכל  העולם. ופלוטו יבוא לעשות לנו פלופלור מהזנב, שלא יהיה
לנו חם.