והיא מעשנת הרבה, מעשנת חזק, שואפת לתוך הראות טיפה אחרונה עם
טעם של פילטר ושל כל החרא בעולם ומכבה.
וכמו בכל פעם שהיא מכבה היא מבטיחה לעצמה, שהנה זו האחרונה -
אבל לתמיד.
והיא יודעת שהיא משקרת, אבל כבר לא כל כך איכפת לה.
והיא מזדיינת הרבה, והיא מזדיינת חזק, אבל כמו שכבר אמרו לה -
מזיינים אותך.
וכל פעם היא מבטיחה לעצמה, שהנה- זה האחרון- אבל לתמיד, והיא
מרגישה את העווית המעצבנת הזו בקצה של העין, והיא יודעת שהיא
משקרת.
ושהיא רואה אותה גונח מעליה, היא רוצה לרצוח אותו, אבל מסתפקת
בשחרור שלוש גניחות לחלל האוויר, ומבט מאשים אל הסדינים
הלבנים.
הוא קם, מזמזם איזו מילה לחלל האוויר, והולך.
היא מתרוממת בזהירות, ועוטפת את עצמה עם השמיכה מדליקה סיגריה
שמינית של אושר עד הטעם של הפילטר ומכבה על המיטה, מגיע לו,
לחרא.
היא מתלבשת בשקט, ויוצאת בשקט
וכשהיא מגיעה הביתה היא בוכה, בשקט.
והיא כותבת הרבה, והיא מנסה לכתוב חזק, וכל פעם שהיא כותבת
חתיכות של חיים מעצמה, היא מבטיחה לעצמה שזו הפעם האחרונה.
אבל היא יודעת שזה לא באמת.