אני מזמן הבנתי שלא הכל בחיים הולך כמו שאני רוצה. אני חושב
שהייתי בן שלוש, או אולי בן ארבע כשהכתה בי ההבנה הזאת. אני
זוכר את זה. עמדתי על ראש המגלשה, פרשתי ידיים וקפצתי למטה.
איך שהוא, במקום לראות את גן השעשועים מרחוק, ראיתי את בית
החולים מקרוב.
פעם הבאה כבר לא ניסיתי. גם לא נתנו לי ללכת לבד. בכל מקרה,
הגילוי הזה הוא לא גילוי חדש.
מה שגיליתי רק לאחרונה, זה שלחלק מהאנשים, החיים הולכים יותר
כמו שהם רוצים ולחלק אחר פחות. אני באלה של הפחות.
והמקרה שהוביל אותי למסקנה הזאת היא סך הכל סיפור לא כל כך
טראגי אך מלא במרמור שקשור בבן-דוד שלי דוד. דוד, מסתבר בסופו
של סיפור, הוא מסוג האנשים שהעולם הולך יותר כמו שהם רוצים.
ההוכחה הטובה ביותר לזה, היא ליל הסדר של שנה שעברה, שם יצא
דוד לחפש את האפיקומן ומצא את האפיקומין. איך קרה ומה קרה ומה
פתאום כל כך איכפת לי, מבאס אותי לספר כל פעם מחדש.
ליל הסדר אצלנו במשפחה זה לא חג, זו חגיגה. זה תירוץ לכנס המון
קרובים לא קשורים לחדר אחד עם המון רעש, אוכל, המולה ובדיחות
שחוקות. הערב בדרך כלל מתחיל בזה שכולם מסתובבים בחדר ומנסים
להחמיא לכולם, בדגש על המארח. כולם נהיים רזים וצעירים והילדים
כולם גדלו פתאום, ומשנה לשנה, עם הזקנה והעצלנות, הופך טקס
החנופה לארוך יותר ויותר. אחר כך יושבים כולם, מעלעלים בהגדות,
אוכלים הרבה ושותים המון.
הערב נגמר כשהילדים מסתובבים מזקן אחד בלתי מזוהה לשני,
ואוספים את דמי ההשתתפות שלהם בהצגה. שום דבר שלא יעשה אף אחד
לא יכול לשנות את טקסיות המסורת המפוארת של הערב הזה, ולכן
פרטים כמו מי המארח, מה יש לאכול, מי מצא את האפיקומן וכמה יצא
בדרבי אף פעם לא הטרידו אותי וגם לא חשבתי שיטרידו אותי.
בשנה שעברה הכל היה שונה. הכל התחיל חודש לפני פסח. במפגש
משפחתי אצל איזה דוד מנתניה. ישבנו כולנו על הדשא באווירת
ריחות המנגל והקשבנו איך הדודות רבות מי תארח את הרויאל רמבל
השנה.
דוד נשען על הגדר, וסיפר איך זיין אתמול בלילה את ציפי,
בת-דודה מדרגה שלישית של כולנו ובחורה עמוסת חזון ורצון -
לשיתוף פעולה סביבתי.
במצבנו החרמני הנוכחי, בת-דודה רחוקה היא הפורקן האידיאלי. על
פי רוב מדובר בבחורה שתשתף פעולה בטוח הקרוב ולא תהווה איום
בטווח הרחוק.
אבל בין כל הבנות-דודות שלנו במשפחה, יש בת-דודה אחת רחוקה
הקרובה ללבי (ועוד איברים...) שחוץ מ'שלום' ו'אפשר משם את
המאפה?' לא אמרתי לה כלום בחיי, אבל כל פעם שראיתי אותה אוכלת
חרוסת עלה לי המרור לגרון.
והנה, תוך כדי סיפורי דוד והרהורי הזימה שלי, היא חולפת ממול
ולועסת צ'וריסו, דבר שהפך אותה כמובן לנושא השיחה. ידעתי שזה
סימן רע. דוד לא יכול לתת לה לעבור בשקט. מיד הוא הכריז שעד
ליל הסדר, כולל, יהיה שמה חרוט לדיראון עולם על לוח העץ בראש
מיטתו. נשכתי שפה ונשבעתי באבירות למנוע את חלול הקודש על ידי
זה שאשבור בעצמי את מחסום בתוליה ואהפוך אותה להיות שלי עד
כלות הימים והלילות.
כבר למחרת התחלתי להוציא לפועל את התוכנית חסרת הסיכוי שלי.
ארגנתי בינינו כמה מפגשים 'אקראיים' בצורה די אומללה, והזמנתי
אותה אלי לראות את המקרר החדש שלנו. במקרה או שלא במקרה, דוד
היה באזור בכל המפגשים הסמי-רנדומלים שלנו, והניסיונות להיחלץ
ממלתעותיו עלו לי לא פעם בפאתטיות רבה.
בסופו של דבר היא באה אלי, הביטה במקרר בסתמיות ופיהקה. מיד
פתחתי אותו ושלפתי ממנו את הדבר הראשון שראיתי. מזגתי לנו שתי
כוסות פטל והזמנתי אותה לעלות איתי לגג לשתות אותו.
ישבנו שם, ברוח הקרה, והשקפנו על הבתים המכוערים של השכונה
שלי. משום מה השיחה סירבה לזרום. אני הייתי עצבני והיא הייתה
אדישה וכל הזמן שאלתי שאלות כדי שלא תמות השיחה וזה היה ממש
כמו ראיון, רק שהמראיין הקפיץ את עיניו לחזה של המרואיינת כל
פעם שהיא הפנתה את המבט.
לבסוף החלטתי שעליי לעשות מעשה. עברתי לשבת לידה וגמרתי אומר
לנשק אותה בשתיקה המביכה הבאה שתקרה בדרכי.
זו לא אחרה לבוא, ובפרץ אומץ לא אופייני זינקתי לעברה ונישקתי
אותה. לא יודע אם זה מההלם של המכה בשיניים או סתם בגלל שלא
היה לא נעים, אבל היא לא העיפה אותי. כנגד כל הסיכויים, היא
אפשרה לנשיקה להתרחש.
ישבתי שם, לשוני תרה בחוסר מנוחה אחרי שלה, ידי מלטפת במעלה
צלעותיה ושכלי מתרוצץ בחלל הראש שלי ותוהה מה לעשות הלאה. כל
כך הייתי טרוד שלא אגיע לאן שהגעתי שלא הכנתי תוכניות לשלב
הבא.
היה לי ברור שלא היה לה שום עניין בנשיקה הזאת. משום מה היא
נכנעה לגישה התוקפנית שלי וכרגע היה לי קונפליקט אם להמשיך
בגישה התוקפנית ולהסתכן בסטירה, או להסתפק בנשיקה, שהייתה
ממילא הרבה יותר ממה שקיויתי, וללכת לישון עם כאב ביצים אבל עם
חיוך על הפנים.
היא כנראה קלטה את ההיסוס שלי והרגשתי שאני מתחיל לאבד אתה. אז
החלטתי תחת לחץ שאני מסתער, ועשיתי 'על החיים ועל המוות'
ושלחתי את היד לעבר החזה שלה, יורד לנשק אותה בצוואר.
היא צעקה בהפתעה, או אולי בכאב. רק באופן קלוש למדי ניתן היה
לפרש זאת כקריאת התרגשות. אבל היא קיבלה את החרמון התקיף שלי
לעוד מספר שניות, מלטפת אותי בעורף ביד אחת, ומרגיעה את היד
המשתוללת-לשה שלי בידה השניה.
אחרי כמה שניות שמימיות היא ניתקה את האחיזה הערפדית שלי
מהעורק הראשי שלה ואמרה: "תשמע..." התנשפות קלה וניתוק היד
מהכרית החמימה, "זה לא שאני לא רוצה. אני פשוט מתלבטת. אני לא
בטוחה את מי, כלומר, מה אני רוצה הכי רוצה עכשיו." דוד! סיננתי
בלבי את שמו כפי שסיינפלד מסנן את שמו של ניומן, וידעתי שהזמן
הקרוב הוא קריטי למאבק של לבה (וכל מה שמסביב).
הימים הבאים, ולמעשה כל הימים עד ליל הסדר, התאפיינו במאבק
מתמיד ביני ובינו. ידעתי שאני צריך ללחוץ. "אני אוהב אותך"
אמרתי לה כל הזמן וקניתי לה מתנות במכולת של איציק. ידעתי שגם
הוא עושה אותו דבר. וכל פעם, כשהיינו מתחילים להתחרמן, ביזמתי,
הייתה מגיעה נקודה שבה היא שוב הייתה חוזרת להתלבטות שלה. כל
פעם היינו מגיעים יותר רחוק וכל פעם היא נעצרה.
המדד למאבק שלנו היה כמה רחוק הגענו לפני היא עצרה אותנו. הוא
כל הזמן הוביל. אפילו במפגש המשפחתי בו הוחלט סופית שהסופר בול
יהיה השנה בוילה מפוארת בצפון מזרח אשקלון תפסתי אותו שולח
ידיים מתחת לשולחן לכיוון הירכיים שלה.
בסופו של דבר הגיע ליל הסדר. בבוקרו של היום קניתי קונדום, כדי
לאנוס את הגורל לטובתי. הזכרתי לעצמי שאני הטוב בכל הסיפור
הזה. אמנם, בטווח הטקטי אני פועל מתוך חסך מיני חמור, אבל
בטווח האסטרטגי אני באמת אוהב אותה, ובאיזה שהוא מקום אני באמת
רוצה שתהיה איתי. והטוב חייב לנצח, לא?
כל הדרך במדרגות לקומה השביעית חשבתי איך לבטל את המהלומה
המאוד גדולה שהוא בטח מתכנן. ההצהרה שלו מלפני חודש הדהדה לי
עדיין בראש והיה לי ברור שאני צריך לעשות משהו רציני כדי לשים
נוק-אאוט בסיבוב האחרון. האמת, שהייתי מסתפק בתיקו, הרי מולי
עומד אלוף העולם ואני סתם רוקי בלבואה מהשכונות, אבל בשום פנים
ואופן אני לא מוכן להפסיד.
המחשבה עליי בתור סילבסטר סטלונה עודדה אותי, ואת שאר המדרגות
עליתי כשרוח חדשה נופשת בעורפי ורעיון חדש מנצנץ בראשי.
את כל הערב הקדשתי לאירוע. הצלחתי לקמבן שאני אשב לידה ודוד
לא. שתלתי לה פתקי אהבה בהגדה והגשתי לה את כל המנות. מזגתי
לנו כמה כוסות יין שלא היו כתובות בהגדה כי ידעתי שלי זה לא
יזיק ולה זה אולי יעזור.
ושמתי לב, שכבר אין את המתח הלא נעים הזה בינינו. שעם כל הלחץ
הפנימי שהיה עלי, הייתי מאוד רגוע אתה. ונהניתי מכל רגע אתה.
נהניתי מהצחוק שלה, נהניתי לשרת אותה, נהנית מהמגע של הירך שלה
על שלי. אהבתי את המחשבה, ומשום מה כבר הייתי בטוח, שהבחורה
הזאת תלווה אותי לפחות קצת מהמשך דרכי בחיים האלה.
הצלחתי להבריח אותנו לאחד מחדר השינה עם שתי כוסות יין. ברגע
שהן נגמרו מצאתי את עצמי מעליה, ידי מתרוצצות באמוק במעלה
ומורד גופה.
"אתה יודע..." היא הפסיקה אותי והביטה דרך החלון לעבר הכוכבים,
"אם אתה באמת אוהב אותי, אתה צריך להביא לי משהו מיוחד."
"מה שתרצי, רק תגידי ואני אלך להביא לך אפילו את אליהו הנביא"
איזה מטומטם! לא יכולתי להציע לה כסף או משהו? הסתומה הזאת עוד
תבקש ממני שאביא לה איזה זקן...
"לא רע..." היא צחקה, משתעשעת ברעיון לחרדתי. "פשוט הבטיחו לי
את האפיקומן היום ולא קיבלתי אותו. אז חשבתי שאולי אתה תרד
ותגנוב אותו בשבילי." דוד! סיננתי שוב. מתי הוא הספיק? הרי
הייתי אתה כל הערב.
הפוסטמה הזאת ארגנה בכוונה את האתגר הזה, שיעזור לה להחליט.
היא, בטיפשותה, חשבה שאנחנו לא יודעים אחד על השני ועכשיו היא
גררה אותי למגרש שלו ועוד נתנה לו פור.
"לך" היא אמרה ונישקה אותי קלות. "אני מחכה לך פה". היא נשכבה
אחורה ונתנה לחולצה של קצת להתרומם, חושפת אך מעט מבטנה.
רצתי למטה בצורה מטורפת. עמדתי על המדרגות וסרקתי את הקהל,
מחפש את שוקי, בן-דודי בן השמונה ומנייק לא קטן. מצאתי אותו
יושב עם שאר הילדים הקטנים, סוחר בקלפים ועושק את אחי הקטן.
בכיסו האחורי התבלט נייר צהוב, עתיק ומפורסם.
הייתה זו רשימת מחבואות אפיקומנים, מסודרת לפי סבים ודודים,
תוך התחשבות במנהג של חלקם להחביא בכמה מקומות לסירוגין. הדף
המקומט הזה, שעבר לשוקי מאחיו הגדול שקיבל אותו מבן דוד מבוגר,
הכיל את כל המקומות בהן הוחבא האפיקומן בשבע עשרה שנה האחרונות
ותחזית מיקום האפיקומן, בהתאם למארח, לעשרים השנים הבאות.
במיומנות כיוס שלא ידעתי שיש לי הצלחתי להחליף את הרשימה במפית
מלוכלכת. אחרי התייעצות קלה עם הנייר רצתי לבוידעם למצוא את
פיסת המצה הבאושה שהייתה בשבילי כמו שהיה מפתח חגורת הצנעות של
מרים לרובין הוד.
איך שעזבתי את סביבתו של שוקי, ראיתי את דוד ניגש אליו
והתפללתי שאני משיג אותו ושהוא לא הקדים וגנב, ועכשיו הוא סתם
מתעלל בי.
גיששתי את דרכי באפילת הבוידעם מחוסר זמן לחפש את האור. המשכתי
להיתקע בחפצים והתפללתי שהפעם, רק הפעם אלוהים יעשה עמי חסד
וייתן לי למצוא את האפיקומן. זו לא בקשה גדולה אבל זה כל מה
שאני מבקש.
והנה, מתוך החשיכה, קרן אור מחלון שכוח אל למעלה חשפה את חצי
המצה השמורה, עטופה במפית רקומה וזוהרת כמו הגביע הקדוש, מונחת
על ארגז מאובק.
התהלכתי לי ברוגע, מודה לאלוהי ומבסוט מעצמי, לעבר חדר השינה
הנשגב. בלבי כבר דמיינתי איך אני אוכל מצה שמורה ושותה יין
תירוש מכל חלק בגוף הענוג שהמתין לי.
