לאורלי

האיש הזה ישב והביט בגבעה שראה מולו. ולא היה לו אכפת
משום-דבר. לא מהאנשים, לא מהרעשים, לא מהכבישים, פשוט מכלום.
הוא היה לעיתים אומר, למי שרצה להקשיב, ששם, מעבר לגבעה שלו
נמצא הסוף. הוא מעולם לא אמר אם זה סוף טוב, או סוף רע הוא רק
אמר שכל הילדים האבודים מארץ הצפון נמצאים שם ושצריך להחזיר
אותם ומהר כי הם הכי יפים. יום אחד, באחד הימים הטובים שלו
שהוא החליט לדבר, איזבל המלכה של השכונה עברה שם, ואפילו שאימא
שלה אמרה לה לא להקשיב לו, אז היא שמעה, נעצרה ואפילו השתדלה
להקשיב. היא הבינה, שצריך לעשות משהו ומהר ושאם היא לא תעשה,
אז אף אחד לא יעשה. אז היא קמה, ברכה את האיש לשלום וחזרה
לעיסוקיה ולמחרת בבוקר היא כבר שכחה הכל.