דמעות, חמש במספר.
לא אחת, וגם לא שתיים, אני כמעט בטוחה שהן היו חמש.
מוזרות כאלה, מודחקות, מופנמות...
עשו טובה שיצאו החוצה, באו ככה בהפתעה,
וכמו שבאו- ככה הלכו.
והן היו חמש, איך אני יודעת את זה?
כי, כי ניסתי לספור אותן, אבל כנראה שהן היו קצת נגד הספירה
שלי.
כנראה שדמעות [הדמעות שלי בכולופן] לא אוהבות שסופרים אותן...
לכי תביני דמעות..[לכי תביני את עצמך..]
הן היו חמש..בערך.. נראה לי.. כי גם שהן הגיעו לזווית העין אז
הן לא יצאו כמו כל דמעה נורמלית...הן נמרחו ככה.. על הלחי, ועל
העפעפיים...והצלחתי להרגיש אחת ועוד אחת.. זולגות באיטיות על
האף, במורד הלחי,נספגות אל בין שפתיים יבשות.. הצלחתי להרגיש
אותן, מעטות, ספורות, חמש...
ככה, בלי שום הכנה מוקדמת הן באו..
לפעמים אני כל כך רוצה להוציא אותן, ממש מתאמצת, כדי אולי קצת
להשתחרר...או שיש פעמים שצריך, שמקובל לבכות, שאמור לפעול יותר
רגש מאשר שכל..ואצלי כאילו המנגנון הזה לא עובד, 'השתבשה עליו
דעתו' כמו שאומרים...נדפק. דווקא בפעמים האלה ש'צריך' אז אני
לא מצליחה.. העיניים שלי יבשות יותר מהמדבר...
ופתאום ככה..כשנכנסתי למיטה לישון, אחרי יום לא רע..פתאום
ככה..הרגשתי לחלוחית כזו בעין..ואמרתי לעצמי שזה בטח סתם, שזה
רק התחלה של דמעה שכמו תמיד לא תוביל לכלום... אבל
הופתעתי..והרגשתי אותן..אחת אחרי השניה, חמש במספר, וגם את אלה
שנמרחו הרגשתי ..הרגשתי אותן טוב...הרגשתי איתן טוב...
ולרגע קטן..פצפון, חשבתי שאולי זה יוביל לבכי, בכי כזה
מתפרק..בכי כזה שמנקה..בכי כזה שהרבה זמן לא היה לי... אבל אז
התפכחתי.. והרגשתי שזה לא יקרה, לא הפעם...
הפעם אלה היו רק דמעות קטנות...
ניראה לי שספרתי
חמש.