בדרך כלל שמתארים תאונה או אסון שקורה,
אומרים : "ואז בא בום!".

התחלתי להכין את השולחן לארוחת הערב,
ולשם כך הורדתי את קופסת הויטמינים של אמא מהשולחן.
התקרבתי לעבר הארון הקטן והנחתי אותה ברשלנות.
רשלנות מובילה לאסון. והויטמינים התפזרו על הרצפה
אבל כשהקופסה נפלה היה קול אחר לגמרי מבום.
היה קול של מקל גשם שנפתח וה"טיפות" נוזלות לחופש.

מיד הגיעו התלונות מנציג החוק בבית.
"זה מה שהיה חסר עכשיו"
"10 דקות ייקח לך לאסוף את הכל"

אמרתי רק, "נראה"
מיד החלו הבעיות בפינוי הנפגעים.
כמה מהם נמעכו ע"י כוחות החילוץ, וכמה נפגעו מעוצמת הנפילה.
כל הויטמינים יצאו מהתאים שבהם נחו עד כה ללא הפרעה.
ועכשיו לא ידענו מי שייך לאן.
רובם פשוט היו בהלם ונחו במקומם מחכים לידיים של מצילהם,
שיבואו לנחם ולטפל ולהקל.

גם אם לא הצלחתי למנוע את האסון ופשוט עמדתי מהצד,
וצפיתי בזה מתרחש, ידעתי שאסור לבזבז זמן.
המשימה היא לנקות את הבלאגן בפחות מ10 דקות.
שבארוחת הערב לא נרגיש שקרה כאן משהו.

תוך כדי איסוף חשבתי מה היה קורה אם היו נותנים
לחולים ויטמינים במקום תרופות.
האם איש שבלע ויטמין סי יחשוב שהוא לקח את הויאגרה
של החיים שלו, וזה ישפיע מבחינה נפשית על תיפקודו.
אם הוא לעולם לא יידע את ההבדל.

שליש מהנפגעים כבר היו בחזרה בקופסה, מוכנים
לשימוש, לחלק מהויטמינים היה קצת ליכלוך מהרצפה
ידעתי שהם פשוט לא יהיו יותר כמו פעם, ומי שישתמש בהם
יצטרך להיזהר.

הלכתי לחדר של אמא לספר לה מה קרה
-"נחשי מה"
-"הקופסה של הויטמינים נפלה ונפתחה והכל התפזר"
-"איך ידעת"?
-"שמעתי"

סיימנו את העבודה בהצלחה והתיישבנו לאכול.
בטלויזיה כבר נגמרו ההדמיות הממוחשבות
של פיצוץ האוטובוס ברחוב מוריה בחיפה.