הבישקקי מכר את כל הזהב המשפחתי ושלח את הכסף למזרח, הייתה לו
שם איזו עיסקת נפט, או עיסקת צינורות נפט, או השד יודע מה. אבא
שלו תמיד אמר לו לא לשים את כל הביצים בסלסלה אחת, אבל זאת
הייתה וואחד סלסלה. הבישקקי חלם על אלפי אחוזים של רווח,
מספרים אסטרונומיים רצו בראשו, זאת הייתה הזדמנות שהוא לא העז
להחמיץ. הוא היה כל-כך מושקע בעסק שלא נשאר לו כסף לאוכל, הוא
היה בא אליי בצהריים, סיגר תקוע בפיו, פותח את המקרר, מרים את
המכסים מהסירים, פורס פרוסות עבות של לחם שחור, מפרק צנצנות
שלמות של חמוצים, תוקע אצבעות לתוך החומוס, לוגם קולה קרה. זה
לא יהיה קל, הוא היה אומר, אני יודע את זה, אבל זה לא שזה בלתי
אפשרי, זה פשוט שינוי קטן במנטליות, הידוק של החגורה, כל
הדברים האלה זורמים בקלות כשיש לך מטרה. והעיניים שלו היו
ממוקדות בנקודה מסוימת בחלל כאילו המטרה הייתה שם. הוא סיגל את
עצמו, באיטיות ובבטחה הוא רכש את ההרגלים שאדם דל אמצעים צריך
על מנת לשרוד עוד יום. הוא לווה מכל אדם בעיר שהיה מוכן
להלוות, בכל שער ריבית שהיה נראה לו סביר, והיהודים קלטו שיש
פה איזה קטע וניסו לרחרח מאיזה כיוון נושבת הרוח, מה הטיפוס
הזה יודע שהם לא, אבל העלו חרס באפם. הבישקקי התנייד בין
הסמטאות החשוכות ביותר, הוא הפך את עצמו לטיפוס אורבני, אחד
כזה שילדים מצביעים עליו ברחוב, כזה שנערים חושבים אותו
לפילוסוף, כזה שגברים סותמים את אפם כאשר חולפים על פניו, הוא
היה חייב למשוך תשומת לב על מנת להמנע ממנה, הוא הבין
שהאינסטינקט מטעה ואם פועלים נגדו הכל אפשרי. את האוכל הוא
השיג מאנשים שהכיר, הוא ערך פשיטות מתוזמנות על נשות חברה
מופתעות או מהמרים נינוחים, דורש אוכל משובח בגלל הכיבה הרגישה
שלו, אבל מסתפק גם במרק תימני וכוסית של עראק זחלאווי. לבשתי
פרצוף של משחער כשהבישקקי היה מגיע, ובכל זאת לא היה לי לב
להגיד לו לא, הוא הבטיח שהכל ישתלם לי בבוא הזמן, חברים הוא לא
שוכח הוא אמר בזמן שלעס. כשלא היה מי שיפתח לו את הדלת ויכין
לו ארוחה חמה הוא פרץ לדירות או למכוניות, הכל כשר כשאין מה
לאכול, הכל ניתן לבשל או לטגן או לאכול כמו שהוא, נגיד טוסטר
או בלנדר אפשר להפוך למנת פלאפל, די.וי.די להמבורגר, רדיו-דיסק
פיוניר לסטייק עם צ'יפס, טלויזיה היה אפשר להחליף בכמה ארוחות
אבל הבישקקי לא רצה לסחוב דברים כבדים, הוא אמר שאין טעם לדפוק
את הגב בשביל לעשות טוב לבטן. השוטרים התעלקו עליו, היו עוצרים
אותו על ימין ועל שמאל, הוא בילה יותר לילות באבו-כביר מאשר
במיטתו, הוא הכיר את כל חדרי החקירות בגוש דן, וכל ניידת עם
ריח של קנט, וכל שוטר עם כתמים של עמבה על המדים. המשטרה ניהלה
מלחמה ממוקדת ומתוכננת, החומר נגדו נצבר ונצבר, הפרוטוקולים
מהחקירות שלו נערמו בחדרי חדרים, אולם כתב האישום לא הגיע.
בתחילה הבישקקי המתין ללא הרף, אולם במהרה הוא הבין שאין להם
שום דבר עליו, הוא התהלך בחזה מורם, הוא היה מעל לבעיות של
היום יום, הוא היה לובש ופושט צורה בהתאם לחלק העיר בא הוא היה
נמצא, זאת הייתה תפיסה פילוסופית שסיגל לעצמו אחרי שנים רבות
של חשיבה על הבעיות הקיומיות, לא היה ניתן להבחין זאת עליו,
כמו שלא ניתן להבחין מתי קרחון מתחיל להשבר ולנוע דרומה, הוא
היה מה שרצה להיות, גם כלום. הבישקקי היה פרנואיד. הנושים החלו
מחפשים אחריו. הוא שכר דירה בסיטי טאוור, המחשבה שהנחתה אותו,
הוא סיפר לי שנים מאוחר יותר, הייתה שאף אחד לא יחפש אדם שקוע
בחובות בסיטי טאוור, וחוצמזה, הוא אמר, שאנשים מחפשים רק את מי
שרוצה שיחפשו אותו. אבל לא הכל זרם, היו גם בעיות, הבישקקי לא
הצליח להעמיד את הזין שלו, כל יום הוא הלך לרופא על מנת שיבדוק
לו לחץ דם ותפקוד לב ריאות ויספור את הכדוריות האדומות ויעשה
לו אם אר איי. הרופא לא מצא כלום, הוא הצהיר בפני הבישקקי שאין
לו אף בעיה פיזית, אבל יכול להיות שזה משהו בראש שלו, שאולי
הוא נמצא תחת לחץ, שאולי מדובר פה בטראומת ילדות שמעיקה עליו,
ושכדאי שהוא יפגש עם פסיכולוג, הבישקקי לא האמין בפסיכולוגים.
הוא הזמין זונות לדירה, הציג את עצמו כאלברטו לאזארי והשמיע
להן את הסימפוניה השישית של בטהובן. הן באו עצובות, שמחות,
מסטוליות, כועסות, אבל אף אחת מהן לא הצליחה לעשות את העבודה,
לפעמים הוא היה שואל אותן מה הסיפור שלהן אבל הן היו תוקעות
מבט עקום ומסרבות לדבר, כמה מהן שאלו אותו חזרה מה הסיפור שלו,
הוא אמר להן שיספר בתנאי שישלמו לו. אף אחת לא שילמה. יום אחד
הבעיה שלו נפתרה מעצמה באוטובוס, הוא נרדם בדרך לראשון
וכשהתעורר גילה לפניו קוקו שחור, אסוף בקפידה, מונח על מעיל
קורדרוי חום, הוא התרגש והתבייש ובקושי הצליח לקום, מודע סוף
סוף לטמטומו הוא הבין שכל הזמן הוא פשוט לא רצה שיעמוד לו. הוא
נעמד מול הקשישה האפורה שישבה לפניו, קרץ לה, הוא קיווה שהיא
תשים לב לזין העומד שלו, היא הפנתה את מבטה לחלון. לכאורה היא
לא הייתה מעוניינת. הוא ירד בתחנה הבאה ותפס מונית הבייתה, איך
שהגיע הבייתה הוא התקשר למכון הליווי הראשון שמצא במקומון
וביקש זונה, לא בלונדינית ולא רוסיה, זונה זקנה. המחשבה על מגע
ידיה המקומטות, מלטפות ואוחזות בזין שלו, הצליחה להחזיק את
הזקפה עד שהפעמון צלצל. הוא פתח את הדלת, לדירה נכנסו שניים עם
ג'ינסים משופשפים, חולצות תכלת ומשקפי שמש, ראו עליהם שהם
רציניים, הם לא בזבזו זמן על דיבורי סרק, האחד תפס אותו, השני
הוציא אזמל ותקע אותו לבישקקי בין הצלעות. פעם באה אנחנו נגמור
איתך. שיהיה לך המשך יום טוב. רבע שעה אחר-כך הגיעה הזונה, היא
בכלל לא הייתה זקנה, גג בת שלושים וחמש, היא הזמינה אמבולנס
והסתלקה. הבישקקי כנראה החליט שימצאו אותו. הוא בילה שבוע או
שבועיים בבית חולים, אף אחד לא יודע במדויק כי אף אחד לא טרח
לבקר אותו, כמה ממכריו אפילו קיוו שהוא יתפגר שם, שום דבר טוב
הם לא ראו ממנו, אבל השניים שטיפלו בו עשו עבודה טובה, הם דאגו
שלא ימות, חוצמזה שהבישקקי לא רצה למות, עדיין היו לו עסקים לא
גמורים במזרח, עדיין היו לו תחביבים שהוא רצה לפתח, עדיין
הייתה לו אהבה שהוא רצה למצוא. הוא יצא מבית החולים ועם
התחבושות עליו הוא החל לחפש אוטו טוב לפריצה, הוא סרק בקפדנות
את כל הרחובות ומצא הונדה עם רדיו-טייפ סוני. כשהחל לעבוד
השוטרים מצאו אותו. עוד פעם אתה? אני. לא דקרו אותך? דקרו. מתי
יצאת מהבית חולים? היום. וכבר מתחיל שטויות? יש לי מוסר עבודה
גבוה אדוני השוטר. הם עצרו אותו. כנראה שזאת הייתה נקודת
השבירה של הבישקקי, אם בכלל יש דבר כזה כמו נקודת שבירה, הוא
עצמו לא האמין בנקודות, גם לא בהסתברויות, הוא היה יותר בקטע
של קווים וקמעות, של זרימה טבעית, נקודות סתרו לו את התאוריה,
נקודות אף פעם לא זרמו. הוא עזב את רמת-גן ועבר לראשון, פתח
עסק של כסאות על החוף, שנים עשר שקלים לכל היום, אחלה עסקה לכל
הצדדים. הוא התפתח וצמח, והכסף התחיל לזרום מהמזרח, והוא כבר
לא היה צריך להסתובב על החוף כל היום, הוא רק ישב בזולה שלו
עישן סיגרים ושתה צ'א צ'א. הוא סיפר לי את הסיפור שלו בחינם.
אל תראה אותי ככה כמו שאני היום, אנשים זקנים המוח שלהם הופך
לקצת דייסה, הרעיונות שעוברים להם בראש זה כמו הרעיונות
שעוברים לפרה בראש, פעם הייתי כלי רציני, כשעזבתי את בישקק
בשמונים ואחת, שיחדתי פקיד מכס ועשיתי את כל הדרך לפראג בתוך
מכולה, שבועיים וחצי בין שקים של פירות יבשים, אחר-כך שיחדתי
עוד פקיד מכס והגעתי לפריז, כל זה בשביל לעבוד בתור סייד. מהר
מאוד הבנתי שהקטע הזה לא בשבילי, התחברתי עם כמה מרוקאים
שהבינו דבר או שניים בעסקים, נסעתי למארסיי להביא בשבילם קילו
אופיום, היה שם כיוון מהאלג'יראים, בכל אופן האלג'יראים האלה
היו בני זונות קשוחים, אמרו שהם שמים צלקות על אנשים ככה סתם
בשביל ההרתעה, שאפילו לא יעלה לך לראש להתעסק איתם אי פעם,
נפגשתי איתם באזור של הבתי זונות ויצאתי מהם בחתיכה שלמה,
מבסוט מעצמי הלכתי לחגוג באיזה בר, התחלתי להתעסק שם עם אחת,
כבר אז היא הייתה מסטולה לגמרי, אבל שום דבר לא עצר אותה, היא
המשיכה לשתות ולשתות ולשתות, עוד וויסקי עם מים, ועוד וויסקי
עם סודה, האופן בו שתתה עורר השראה, היא הזמינה אותי אליה
לדירה, נגררנו לביתה כמו צמד מצורעים, בקושי הגענו, היא שתתה
קצת ג'ק ישר מהבקבוק ואז זיינתי אותה על השטיח בסלון, מתחת
לתמונות של בעלה, חמור סבר, במדים לבנים של מלח, היא אמרה שהוא
היה פסואדו הומו, פסואדו אינטלקטואל, פסואדו יהודי, ושאני לא
אשים לב אליו, זיינתי אותה כל-כך חזק שהלכו לי הברכיים על
השטיח האפגני שלה, דיממתי כמו בתולה במחזור, אחר-כך הסתובבתי
שבועיים עם דלקות בברכיים, לא הצלחתי ללכת בלי מקל, כשחזרתי
לפריז כולם חשבו שעשיתי יותר מדי פלאברות על האלג'יראים, אמרו
שעשו לי טיפול רציני, שאני גבר שככה החזקתי בלי להשבר, ככה
בניתי מוניטין, אחר-כך הדברים הלכו יותר בקלות. אבל זאת הייתה
היסטוריה, היום הבישקקי רק ספר מזומנים שהגיעו מעסקי הנפט
במזרח, הוא התחיל לאסוף מאפרות, היה טס כל הזמן לשבדיה
ונורבגיה, שם היו מוכרים אותן בחנויות יד שניה בזול. הוא החל
במרדף אחר מאפרות נדירות, הראשונה הייתה המאפרה של מנהל מפעל
הטבק של סרייבו, הוא קנה אותה מאלבני אילם במילאנו, אלף מאתיים
וחמישים יורו במזומן, אחר-כך הוא קנה סט שלם של מאפרות מבית
האופרה של וינה במכירה פומבית בלונדון, הוא שילם שבעת אלפים
יורו על מה שהייתה אמורה להיות המאפרה ניקולאי השני, רק מאוחר
יותר הוא גילה שניקולאי השני בכלל לא עישן. העניין הפך אצלו
לטירוף, הוא לא ישן לילות, רק חשב על המאפרות שלו, מאפרות
מקריסטל, מאפרות מחרסינה, מאפרות אלומיניום, מאפרות מנחושת,
מאפרות מעץ, מאפרות פלסטיק. בזמן שחיפש לקנות את אחת המאפרות
של אווה בראון הוא פגש כוהנת וודו פולניה, היה הייתה כלבה
רצינית, שמה עליו כמה כישופים שפירקו לו את השכל, כל היום היא
כיוונה את השוורצע געשעפט שלה עליו, כמה לחשים בבוקר, כמה
כישופים בצהריים, טקס פאגאני בערב, וזואופיליה קלה בלילה.
הבישקקי הלך לאיבוד, נטמע עוד ועוד בקסם הפולני, יש שיאמרו שזה
היה עוד סימפטום של הנובורישיות, של ההתרחקות מהשורשים, מחלה
של המאה העשרים ואחת, אבל הם לא הכירו את הבישקקי. לבסוף הוא
נעלם לחלוטין, שכח מהמאפרה של אווה בראון ולא הופיע בשום ארוע
חברתי שהיה צפוי שיופיע, הוא עצמו היה אומר שאדם לא נעלם אלא
אם כן הוא רוצה להעלם, אבל האמת הייתה שהפולניה הייתה חזקה מדי
אפילו עבורו, היא שלחה אותו לחיפוש ולא נתנה לו הוראות, אמרה
שאת ההוראות הוא ימצא בבו הזמן, והפריאר קנה את זה כמו ילד,
שוטט השם יודע איפה, קנה השד יודע מה, אולי זה היה משבר אמצע
החיים, או התמוטטות עצבים זמנית. לא זוכר כמה זמן לא ראיתי
אותו ואז לפתע הוא חזר כשם שנעלם, בקבוק צ'א צ'א בידו האחת,
המכשפה הפולניה בידו השניה וסיגר שמן תקוע בפיו. זה לא היה יום
שמח במיוחד, רוח מזרחית נשבה בחוץ והחול נכנס לתוך הפה והאף
והיה קשה לנשום. ישבנו שם הבישקקי המכשפה שלו ואני ושתינו צ'א
צ'א, הבישקקי אמר שהוא הולך למצוא את המאפרה של אווה בראון,
וכשימצא אותה הולך לשבור אותה, כי נשבר לו מהקטע הזה, נשבר לו
מקטעים בכלל, אבל בכל זאת הוא רוצה איזו נקודת סגירה. הזכרתי
לו שהוא לא מאמין בנקודות והוא אמר שהוא כבר לא מאמין בלא
להאמין. זה היה טיפשי, אבל בינינו, מה לא?