זה לא היה סיפור אהבה. זו גם לא היתה מלחמה.
שניהם פשוט אהבו ללכת לאיבוד.
היו לוקחים פנס, יוצאים החוצה.
וישר היו הולכים לאיבוד.
ושם, באיבוד, היו אוהבים כל כך.
היו אויבים כל כך.
שוברים אחד לשני את השיניים ואז מלקקים את הפצעים עם הלשון.
מתנשקים.
זה לא היה סכסוך. זו גם לא היתה מריבה.
שניהם פשוט הסכימו על זה יחד.
כשנגמרו להם כבר כל השיניים, וכבר לא היה חום או קור בנשיקה,
הם הבינו שזה נגמר.
וקיבלו את זה.
ובכו. כי זה נגמר.
ואז נפגשו. במקרה. פעם ראשונה שלא הלכו לאיבוד וידעו בדיוק לאן
הם הולכים.
כבר לא היתה את אותה הסחרחורת,
כבר לא נשאר להם כוח לשבור אחד לשני את השיניים,
כבר לא רצו לנשק.
זה לא שהיה להם לב מאבן,
פשוט הוא כבר נמס.
וקר להם שם. מאוד.
ולמרות שהם אהבו את זה כל כך, הם כבר לא היו יכולים להתמודד,
והסתכלו אחד לשני בעיניים ומתו. |