כבר מזמן לא הייתי לבד כמו שאני עכשיו,
אני לא מדברת על לבד בלי חבר, לא מדברת על לבד מוחשי, שכרגע
אין איתי אף אחד, כי יכול להיות שיש איתי שלוש מאות אנשים,
ואני עדיין לבד.
אני מדברת על לבד שהוא מעל לכל התחושות. לבד שאתה ריק.
לבד שאין אף אחד שיתן לך יד. לבד שאתה , אתם יודעים, כשאתה
לבד.
אני נכנסת לכיתה ואני לבד. בן 30 בנות אחרות אני לבד. אני
הולכת למועדון, ואני ממש לבד, בלבד הכי בודד שיש.
אני לבד כי כבר אין לי מטרה בחיים,
ואני לבד כי את כבר לא איתי, כי שחכת להיות חברה שלי.
אני לבד כי אין אף אחד שאני מזדהה אייתו, ואין אף אחד שאוהב
אותי.
אני לבד עם המילים, ומילים זה יותר גרוע מלבד, מילים מכניסות
אותך למקום הנוח הזה, שהלבד עדיין כואב, אבל הלבד שוכח.
אני לבד עם הרגשות שלי, כי אף אחד לא ממש רוצה לשמוע אותם
יותר, והאמת שאני לא מרגישה שלמישהו מגיע לשמוע אותם.
אני לבד כי אני בררנית מידי. אני לבד כי אני גדלה.
אולי יש דברים שאני מתאפקת לא להבין, לא לדעת, לא לשמוע. אתם
יודעים שכמה שיודעים יותר ככה יותר לבד.






רשמים מלילה של דמעות.