חשבתם פעם על המרדף הלא פוסק אחר תהילה?
לא מזמן ישבתי והרהרתי בנושא.
תחשבו על זה, כל אחד מאיתנו תמיד רוצה שיראו אותו, שישמעו
אותו, שידע מי הוא... למה זה? מדוע כל כך חשוב לנו שנלך ברחוב
ושמישהו יכיר אותנו?
אולי זה בגלל שאנחנו צריכים את זה לבטחון העצמי? שלא נחשוב
שאנחנו מתבודדים שלא אוהבים להשתלב?
כל דבר כמעט בחיים שלנו הוא מרדף לתהילה.
כשאתה נמצא בבית, אתה מנסה להיות המוצלח או להיות המצחיק, או
לספר כמה שיותר סיפורים בארוחת הערב, שישחבו שאתה משהו, שאתה
מישהו...
כשהולכים לבי"ס מתנהגים קצת שונה ליד אנשים, מתאימים את עצמינו
לשאר כדי שיחבבו אותנו, שיסתובבו איתנו, שידברו עלינו, שישמעו
את שמינו במסדרונות.
כשיוצאים עם חברים, מתלבשים שונה, מדברים בטון שונה, מסתכלים
לכל כיוון לקלוט אולי יש שם מישהו שאנחנו רוצים שישמע עלינו,
אם יש לעיתים אף שולחים מישהו כדי שייצור את הקשר הראשוני כדי
שחס וחלילה לא יחשבו עלניו דברים שאנחנו פוחדים שיופצו...
אתם רוצים לדעת מה הביא אותי לעצם המחשבה הזו?
יש לי ילד בכיתה שבשנה שעברה היינו חברים ממש קרובים, באמת,
מדברים על הכל, נפגשים כל יום אחרי בית ספר. באמת חשבתי שהקשר
בינינו חזק ושהוא מדבר איתי בגל האישיות שלי. מהר מאוד הוא
ניפץ לי את האשליה, הילד מצא לעצמו חברה. פריקית מאגניבה כמו
שאומרים...
תוך יומיים בדיוק הקשר בינינו נותק, אפילו שלום בבית ספר לו
קיבלתי ממנו והוא ישב בספסל מולי בכיתה.
כמובן שכאשר נפרד מחברה שלו חיפש את הקשר שלנו מחדש כי מה הוא
יעשה ללא חברים ולפי מחשבתו אני הייתי בחברה המקובלת שכדאי
להכנס לתוכה.
מעצם היותי אדם נחמד חידשתי איתו את הקשר אבל מהר מאוד הוא מצא
לעצמו "חברים" חדשים.
הוא התחיל להסתובב עם אנשי ה"כרגע יצאתי מהמיטה ואין לי כח
לקנות חגורה"... לא שיש לי בעיה איתם הייתי מסתדרת איתם מצוין,
הם גם כן יצורים חושבים רק שחבל שלילד הזה יש מנגנון התגוננות
מאוד מוזר, איך שהוא התחיל להסתובב עם החברים החדשים שלו
שכנראה היו "יותר מאגניבים" הוא החל בהפצת השמועות עליי...
השרמוטה של השכבה, מפגרת שחושבת שיש לה אמרה כלשהי, יש לצחוק
עליה מאחורי הגב וכו' וכו' וכו'...
לא לקחתי דברים ללב כי קל להבין שילד כזה לא שווה את הגולגולים
שנוצרים לו באף.
לאחר חצי שנה התחלתי לצאת עם מישהו. מישהו שהיה שכבה מעלינו
בבית הספר שנה מקודם וגם היה בדרכו לקורס טיס... הילד הזה הוא
כל כך שטחי שמיד ששמע שאני בקשר איתו התחיל להיות אליי הכי
נחמד בעולם!! הייתי צריכה לתת לו בעיטה באיזור מצפה רמון אך
אני יודעת לשלוט בעצמי.
לאחר הסירוב התוקף שלי לקשר מחודש איתו גיליתי בשירותי הבנים
את הטלפון שלי כתוב בכל מקום. כמה נמוך ניתן ללכת בכדי לזכות
בתשומת הלב הנדרשת???
כבר ארבעה חודשים אני משתדלת שלא להסתכל אפילו על שרוך נעליו
מה שנורא קשה כי הוא בכיתה שלי, וביום שני קרה המקרה המוזר
מכל. המחנכת שלי פנתה אליי בטענה שהילד נכשל כבר בשני מבחנים
ואולי כדאי שאני אעזור לו ללמוד, שאני אבוא לאתן לו את העזרה
הנדרשת כדי שהוא יסדר את החיים שלו...
מה אני עושה במצב כזה של מוסריות נסתרת? האם אני ניגשת אליו
בהבנה אמהית ומציעה לו כל עזרה שיצטרך כדי שלא ידפוק את
השנתיים שהשקיע ובכך מורידה את עצמי כל כך מתחת לאדמה בהשפלה
וסמרטוטיות?
האם אני נותנת לו להכשל כדי שילמד לקח? האם אני אתן לו לשלם
מחיר כל כך כבד??
אין לי תשובה לשאלה, ולעולם לא תהייה לי, וההחלטה שאני אקבל
תהייה מלווה בחרטות ותסכולים.
ובגלל הדברים האלה שמובילים לאסונות ברמות שונות אין אני מבינה
את המרדף הלא פוסק אחר תשומת הלב והתהילה בקרב החברה...
מתי נדע שהגיע הזמן להפסיק כבר לחשוב עם העור שלנו ולהתחיל
לחשוב עם כל התחושות הפנימיות שלנו! די כבר לנסות לעלות בסולם
היוקרה! צריך לקחת מסור ולנסר אותו לאבקה!
תפסיקו לנסות לראות דברים דרך עיני האחרים ופקחו כבר את עיניכם
שלכם!!! קחו את החוט המקשר וחברו אותו למוח שלכם ולא של אף אחד
אחר! זה החיים שלכם וחיים רק פעם אחת, די לנסות להיות משהו
שאנחנו לא. כל אחד נולד שונה ואין טעם לנסות להיות כמו מישהו
אחר...
ואני לא מאשימה רק את עצמינו. הכל הוביל למצב הזה... בעיקר
התקשורת...
בעצם, אני בכלל לא מאשימה, כי אין לי זכות, אבל אני באה לתקוף!
אני באה לסדר! אני רוצה כבר שאנשים ייתגאו במה שהם בגלל שהם
מאמינים בזה ולא בגלל שמישהו אחר מאמין בזה!
שאנשים ירגישו שהם הכי טובים בעולם בגלל מה שהם עושים ולא
בעזרת דיכוי האחרים.
תעשו, תעזרו, תשנו, תשפרו אבל אין למה לדכא, להשפיל ולרמוס את
האחר.

אשמח לקבל תגובות ואשמח לשמוע תאוריות לגבי הצורה בה אנו חיים,
אולי אני אשמע משהו שייתרום לי, שייגרום לי להבין מה לעזאזל יש
לעשות...

דרך אגב, גם הקטע הזה בדומה לקודם הינו התפרצות של הרגע, של
תסכול לא פסק והתעסקות יומיומית עם הבעיה הנ"ל...
אנא נסו להבין מהיכן אני באה ומה אני בעצם מחפשת...