...באותה התקופה חיי נסבו כבר בין שלושה בתים שלמים.
תאר לעצמך, שלושה בתים נפרדים.כל כך הרבה זמן חיפשתי בית וכעת
הייתי בין שלושה.
התפזרתי בין שלושה,
התחלקתי.
ליאה גרה בבית בערד,הוריה גרו בגבעתיים ואני ברעננה. שלוש ערים
ושלושה בתים.
במהלך השבוע ראינו אחת את השני רק פעם אחת, כשלקחתי את הרכבת
המאספת הארוכה לערד, ואת סוף השבוע חילקנו בין בית הוריה לביתי
.
את ליאה פגשתי בים,לילה אחד או יום אחד,אז בקיץ ההוא,
נפגשנו.
ככה, שני זוגות עיניים שמביטות אחת לשנייה ולא יכולות עוד
להרפות, כאילו כמו מעשייה עלומה וקסומה או סיפור אגדה.
מאז עינינו לא סרו מלהביט קרוב קרוב , אחד לתוך עיניי השנייה.
ליאה נראתה כמו אפרוח שאך יצא את גדר מרבצו בפעם הראשונה,
עיניה פקוחות ושחורות כל העת, מביטות סקרניות ובוחנות, מעט
עצבות בקצה אך ערות תמיד.
יופייה המם אותי ולא הפסקתי להביט בו ,משתהה, היא הייתה מטופחת
ומוקפדת, כאילו כל שהייתה בו לבושה, נתפר במיוחד עבורה.
שערה מונח על כתפייה כל העת,נח בכבודו, ולא יכולתי לעמוד
בפנייה.
לשונה גלגלה לעברי מילים רכות,כפות ידיה היו קלות ואווריריות,
גופה הריח כשדה פורח ומלא.
אגדה.
מעולם לא שמעתי שלווה כזו בקול אנושי ומעולם לא הרגשתי ליטוף
עוטף כשלה.
ליאה התמחתה בבית החולים בערד ע"ש איסר הראל .רופאת נשים .
תאר לך, אפרוח בהררי בית החולים הממשלתי הגדול, בין כל המכשור
הטפסים הבירוקרטיה והטיפולים.
אך לא היה מתאימה ממנה לתפקיד.אף אחד שהכרתי לא אחז בכישרון
טיפולי ומגן כמוה.
באותה תקופה עבר העיתון שבו הייתי מועסק אני שינויים גדולים
ומשמעותיים, כאלו שלא השאירו עוד את המערכת כפי שהייתה.
אנשים התחלפו,התנאים הורעו,מגוון העבודה קמל ואיתו גם העניין.
כשהכרנו, ליאה,האפרוח שלי, מצא חום כך נראה בין נוצותיי הכבדות
ואני מצאתי תום ואושר בין פרוותה העדינה ונטולת הסבכים. חשבנו
שנחיה ונמות יחד,שלא יוכל אף כוח לשנות את גורלנו
המשותף,שנולדנו אחת לשני.
ממש כך.ושום דבר לא הראה סימן שרמז לטעות באבחנתנו המוארת.
אתה מבין דוקטור,שום דבר ממה שאני מתאר לך לא מסביר לך או רומז
אפילו למה בעצם שוב נפגשנו כאן,במצב בו הייתי שרוי,נכון ?
נכון.
התנאים החיצוניים היו איתנו ובעדנו.
אבל הפאזל לא התחבר.
התפזורת לא מצאה את האותיות הנכונות להשלים את הכול למשפט
ברור, למילה נכונה ומדויקת.
וכמו שעתיד כנראה תמיד לקרות במקרה שלי, הסערה נשבה כל העת
בעורפי הנגוע,ומערכת ההגנה שלי,המערכת החיסונית, לא יכלה
יותר.
בין המילים ששמעתי ממנה ,בין ההברות שהביעה,נחתכתי.מילותיה היו
לי לסכין ואני הייתי כחמאה מבוצעת וגזורה,חתיכה אחר חתיכה. ולא
יכולתי להסיר ממנה את ליבי, לא יכולתי להרפות מאחיזתי בנשמתה,
לא יכולתי אף לא לרגע להפנות אליה את עצמי.
זה לא היה כך בהתחלה,ההתפוררות הזו.
כאמור,נראה היה שאוזניי עברו תהליך מוזר בו מילים ששמעתי טרם
נקלטו אחרת ומילים שנאמרו מאותו גרון עברו אחר כך לאוזניים
כאילו אחרות,והחלתי נושר.
פשוט נושר.
חתיכות גזורות החלו נופלות ממני והחלפתי את עצמי בשאריות
עצמי,ממש דמות אחרת.מדמותי שהכירה אותה,אז בקיץ ההוא, לא נותר
אלה מסגרת חבוטה וישנה,בלתי מחוזקת ובלויה.
אך לא ויתרתי,החל מאבק עיקש ביני הקודם לבין עצמי המתפורר כדי
להמשיך לאחוז בליבה שהראה קורא לי מצד אחד ומאידך מתפרק
מאחיזתי שהפכה עם הזמן רועדת ומגומגמת.
באותה התקופה,ניסיתי להיאחז בבית שלנו,מאחורי קירותינו, כל פעם
בו נפגשנו, היכן שזה לא היה.
אבל הבתים התבלבלו לי דוקטור,ולא ידעתי היכן הוא ביתי שלי,
הייתי צריך כר אחד, כורסא אחת קבועה,הייתי צריך כתובת אחת
בלבד,
אך הקירות השתנו והמנעולים היו חלודים, קשה ליבי וידיי הפכו
רועדות,כמעט לא יכולתי עוד להחזיק את עצמי.
רק רציתי שנשאר באותו הבית ,באותו המקום,פעם אחת לזמן רב.
אך האפרוח שלי הפך לאצן קטן,כל הזמן מתרוצץ וממהר ואני מאחר
אחריה.
אתה מבין דוקטור, כשראיתי פעם ראשונה את האפרוח שלי,שם על חוף
הים,לרגליה היו קבקבי עץ חומים כאדמה בשלה,ולגופה שעל מלטף
ושקוף.
אני נעלתי מגפיים עבות ואפילו אל חוף הים לא חלצתי אותם.אולי
עוד אז,כשלתי בראייתי ובהבנתי את סביבתי,הלו מי לובש מגפיים
גבוהים לחופו של ים קיצי?
לאט לאט גזרתי את המגפיים ממני בכדי להישאר יחף מולה,אך היא
החליפה קבקביה לנעלי "דיאדורה ספורט" חדשות וספורטיביות, והקצב
גבר.
הקצב גבר ואני האטתי.
אינני יכול לתאר את התסכול,דוקטור.
בכל ערב בו חלמתי לשבת עימה עם השמיכה החמה ,הסגולה, לא נותר
לנו זמן להחליף כלל מילה.
מחלת המעיים שלי הייתה בשיאה אז,וקרביי היו רגישות אפילו לרוח,
אפילו למצב הרוח.
ככל שזה הפך סוער ומהיר כך גברו ההתכווצויות העיוותים הקרעים
הדימומים,
הכאבים הבלתי מסתיימים.
ואני אחריהם, מדמם ומוכה מנסה לדדות אחריה,אחר עצמי,להדביק את
הפער והקצב,וכשלתי.
שפתי הפכה כבדה ולשוני אלמה, כמעט ולא יכולתי לדבר.
באשפוז הראשון ליאה עוד ליוותה אותי, הגענו אל בית החולים בשעת
לקראת צהריים, יום ששי.
אני חשבתי לתומי המבולבל שזו עוד חוויה קצרה וללא משמעות,אך
המחטים שניקבו אותי והרצועות שקשרו אותי הטביעו חותמם יותר
עליה מאשר עליי.
עבורי זה היה עוד ביקור בבית החולים,אחד מרבים,ליאה נבהלה
והתקשתה לעמוד בסיטואציה המורכבת הזו בה שמי מעטר תיק אשפוזי,
ליאה נבהלה.
היא דאגה לי,אני יודע דוקטור,אינך צריך להסביר לי.אני מבין את
ההשפעה שיש לי על קרוביי,שוחחנו על זה רבות ...חסוך ממני את
רמזייך לכיוון היותי יצור מבודד בנפשו,אני מכיר אותה,שוחחנו על
זה עוד בפגישות הראשונות האלו בינינו,אני זוכר גם שכתבת לי את
זה באחת מהאבחנות הכתובות שלך,
אני זוכר.
אך כאן,אתה מבין,זה הרגיש לי כמו נצח,היא ואני,וחשבתי,
בעצם-האמנתי!! שכלום, ממש כ-ל-ו-ם לא יוכל לשנות את זה. לא
ראיתי תמונה אחרת בדעתי המתמוססת מלבד תמונה של שנינו יחד.
לא האשפוזים התכופים,לא התרופות לא השיחות לא הטיפולים או
הפגישות.
מחשבתי ננעלה על הלך ברור בו אין כלום שיפריד ביני לאפרוח
שנקרה לחיקי,כמו באגדה..

אתה יודע,זמן לא ארוך אחר האשפוז החלטנו לקחת חופשה מהכול,
לנסוע.
המראנו לברצלונה לשבוע תמים ומלא.
שנינו.
אפילו שם,כשאיבדתי אותה מהידיים,כשהגיעה ההתמוטטות הצפויה,לא
האמנתי שתגיע השעה בה היא לא תרצה עוד במה שקראנו לו
אנחנו.
היא לעולם לא סלחה לי שעזבתי אותה כך באמצע הרחובות הקלאסיים,
בין המבנים הישנים, הפסלים , השפה הזרה והמבנים הבלתי מובנים
של ברצלונה.
היא לעולם לא סלחה.
והיא צדקה, באמצע הריצה שלה, באמצע ההתקדמות הבלתי פוסקת
,אפילו לא לרגע, הופעתי אני, בלתי מתקדם שכמותי, איטי כמו פקק
תנועה וקשה כמו מצבת ענק.

בשבוע הראשון של חודש אדר, ליאה חשה לא בטוב.
בעבודה היא נתקלה בקשיים, מזג האוויר לא היה יציב, אני הייתי
חולה שוב, הכול ביחד ושום דבר כבר לא היה חשוב, לאט הרגשתי איך
פיסות מדעתי הופכות כמו גרגירי חול ברוח חורפית, מתעופפים
ונוזלים ממני, הרגשתי איך האחיזה שהייתה לי בעצמי ובכול מה
שידעתי, גוועת.
כבר לא יכולתי עוד לנשום.
אני זוכר את חום ראשה של ליאה על חזי המפויח, אני זוכר אותה
מקוננת על קשייה ובכל מעודי שהפך רפוי ושקוף רציתי רק להושיט
לה יד, רק להושיט לה גלגל, שאוכל, כמו פעם, לאחוז בה ביד בטוחה
ולחבקה חזק, טמונה בתוכי, עד ליום שאחרי.
אך כשלתי.
כאילו שליבי ומוחי הכריזו ,ללא מסיבת עיתונאים או הודעה ברורה,
על ניתוק יחסים אופרטיביים ובכלל, שניהם -ניתוק ממני ללא סייג
או תנאי-ולאלתר !
לא יכולתי הפעם לגעת בה, לא יכולתי אפילו להרגיש שאני רוצה
בכך, למרות שליבי היה כבוש ברצון ברור להיות איתה ועבורה, רק
עבורה.רק בשבילה.
סתירה פנימית וחיצונית זו בי הולידה את זעזעוה הקשה של ליאה
שהביטה בי בפעם האחרונה במבט של חמלה ודמעה,
וכך, בשבוע הראשון של חודש אדר, ביום שבת לפנות ערב, בערך ארבע
וארבעים ,
ליאה עזבה.

הדלת שסגרה היא אחריה ולפניי פניי הקפואות סגרה עבורי יותר ממה
שיכולתי להעלות על הדעת.
אתה מבין,דוקטור, אני אפילו לא יודע לספר לך למה חיכיתי כשהיא
הלכה, למה ציפיתי שיתרחש.
אני יודע שקושי בלתי הגיוני אחז בי, בעיקר באזור החזה,
התכווצתי למימדים עובריים בתחושה והשמיים החלו מעוננים, אבל לא
ראיתי כבר את השמיים אז.
באותו ערב יצאתי לכיוון תחנת הרכבת, מעשה מטופש שיוליד, או
נכון יותר יחזיר אותי ,אל תהומות אבדון וניכור שלא חוויתי
שנים.
חיכיתי שם, בתחנת הרכבת, אני לא יודע למה. פשוט חיכיתי.ידעתי
שהיא לא תופיע, ידעתי שאני לא יודע אם אני רוצה שהיא תופיע,
אבל חיכיתי.
שעות, בלי תנועה.
כל סיגריה שהצתי הסתיימה בצריבת אצבעותיי שלא נעו, הרוח נשבה
בפניי הדוממות, גשם הרטיב את מלבושיי הדקים,וחיכיתי.
מבוהל והלום כאחד עזבתי את התחנה מוקדם לפנות בוקר.
היא לא הופיעה ואני לא הצלחתי אז כבר לשמוע לראות להריח להרגיש
לבכות או לעשות כל משהו שיוכל מעט להרגיע את מה שנראה היה
כהתמוטטות כללית שדהרה לכיווני כמו הרכבת שלא הופיעה בתחנה,
כמו ליאה שלא הייתה עוד בסביבה ורק
התרחקה והתרחקה והתרחקה.
מהרגע ששבתי לדירה השארתי מחוצה לה את כל מה שקשור לעולם שהיה
לי,
אנשים, מקומות, מוסדות, רגשות, פעילויות ,שיחות, פנים
ופרצופים.
לא רציתי עוד כלום.
זה נורא כך, עדיף לרצות משהו חזק ולא לקבל אותו או לא לרצות
משהו ספציפי ולהסתפק באחר, אבל אני כבר לא רציתי דבר.

...בנשירתי אל הספה, באופן צפוי, החלו חלומות ותמונות לתקוף
אותי....
תמונות בלתי אפשריות...
ראיתי אותה, את האפרוח שלי, רצה בנעלי הדיאדורה ספורט שלה,
ואני, יחף ומטושטש ,מנסה לדדות אחריה. היא הביטה מדי פעם אחורה
לכיווני, כשמבט החמלה בעיניה, אך אני מרוכז בנשימותיי הבלתי
סדירות בעליל ובדופק הלא סדיר, קולות הלב החלשים, לא ראיתי
כלום.
בכל שארית כוחותיי המתכלים ניסיתי לעקוב אחריה, ניסיתי להדביק
צעדיי אליה והיא רק התרחקה.
בהפסקות הריצה שלה, בעודה היא רצה בעמידה, היא פנתה אליי
בגובהה ובמבטה השקדן וניסתה לברר למצבי.
בדקה את הדופק שלי בנגיעת שלוש אצבעות, שתיים חשות ואחת אוחזת
מתחת, ואני מנסה לדבר אליה כאילו מבקש לומר שאולי נעשה הפסקה,
שאולי לא נרוץ עוד היום אך לפני שהספקתי לומר מילה, המרוץ
המשיך ואני אחריה...
בחלום אחר ראיתי אותנו עירומים, אחד בתוך השנייה, ושלכת כתומה
מסביבנו.
כאילו העולם והטבע כולם מסירים מעליהם שכבה למראית אהבתנו.
והיא הייתה חלקה ונוכחת כל כך בחלומות האלו, עד שיכולתי להרגיש
בלשוני את ריחה המצמרר,
את טעם גופה, את הבל פיה, את מגע שדיה על חזי, את האחיזה של
שנינו ב"שנינו".
אלו היו החלומות הקשים ביותר.
ההרגשה התחושתית החזקה הותירה אותי ביקיצותיי עירום ופגיע
יותר, כמו לוליין שנפל מהליכתו הדקיקה על חבל, הרגשתי עצמי
נושר בנפילה חופשית מגובה לא ברור
ולא ראיתי מתחת רשת.
בחלום שלישי הופעתי לשיחה מול אמה.
אישה שאהבתי כל כך ושניתוקי ממנה גם הוא הוליד תחושת ניכור
גבוהה ואגרסיבית מאחר ואמי שלי הלכה לעולם שכולו טוב לפני שנים
רבות מדי ואני קשרתי בה את גורלי.
אתה מבין, דוקטור, הקשר איתה היה כל כך רגשי וברור מבחינתי עד
כדי שכבר לא ידעתי למי להתגעגע בחלום הזה יותר, אל ליאה או
לאמה.
בשיחה כאילו נפרדה היא ממני בשיחה רגשית וטעונה, אך לא הייתה
זו פרידה עקב גירושיי, זו הייתה פרידה של חי מגוסס.
ככל שהשיחה התפתחה, בחלום הבלתי אפשרי הזה, הבנתי שאני הוא
שהולך למות, לא היא.
היא הגיעה להיפרד ממני, לומר שלום, עם המבט הטוב שלה וידיה
הרגישות.
להיפרד ממני, בקרוב מוטל על אלונקה אפורה בפעם אחרונה, ברוב
אבן שכובה בבית העלמין.
המום ונחרד, התעוררתי מהחלום הזה בסביבות הבוקר שנראה כמו
צהריים או לילה, לא ידעתי.
הבנתי מהר שאני בצרות, ששוב אני בצרות.
התחושה הפיסית שאחזה בי הבהירה לי מהר מאוד שמשהו קשה הולך
להתרחש ולא ידעתי מהיכן תבוא הרעה.
התחושה הזו, שטיפסה מקצות אצבעות רגליי, דרך ברכיי הרועדות ועד
לקצה קודקודי שקדח, הייתה כמו האפילוג להתמוטטות העצבים שעתידה
הייתה לנחות, עוד שעה קצרה.
אתה מבין, דוקטור, באותם רגעים, עקב ניסיוני העשיר(או
העני-תלוי מאיזה כיוון אתה מביט בזה) הבנתי שאני מתמוטט.לא היה
לי בזה שום ספק, לא חשבתי אחרת, לא השליתי את עצמי ולא סברתי
שמשהו יכול כבר להציל אותי בשלב הזה.
מתוך הנחה מלומדת זו פשוט חדלתי באותם רגעים חורפיים,והתחלתי
בצורה מודעת להמתין.
כן כן, להמתין.
אני יודע שאולי הייתי צריך להרים אלייך טלפון אני יודע שאולי
הייתי אמור לעשות משהו,
אבל לא יכולתי עוד.
חוסר אונים מוחלט, אתה מבין אותי ?
חוסר אונים מתקדם, במובן האקטיבי ותהליכי של הביטוי.
התגברות פרוגרסיבית של תהליך שאיים להטביע אותי באוקיינוס של
רגשות אי רגשות ובעיקר חנק.
אני אסביר לך בדיוק.
אתה מבין, אתה מהנהן בראשך למשמע הדברים הקשים האלו שעברתי טרם
והלילה הקשה וכול זה אבל שם זה לא הפסיק, עם התעוררותי בבוקר,
התמונות בראשי רק הגבירו קצבם והופיעו בתכיפות גבוהה יותר,
ואילו תמונות...
הנה ליאה ואני באותו לילה בים...הנה הלילה הקר הזה שלא נותרו
לנו מים בברזים וקפאנו עירומים...הנה סתם שנינו על כורסה ,
צופים בקופסא, מקופלים אחת בשני...
לא יכולתי לעצור את זה..עד שהגיע מה שידעתי שיגיע ואת הנפילה
עצמה אני לא זוכר...
כעבור כמה שעות, כך סיפרת לי אז, הגעתם אתם אליי הביתה ואני
הגעתי חזרה לבית החולים, אספתם אותי, רזה וכחוש, רטוב מזיעה
קרה ולשוני יבשה כמו מדבר.
לא אמרתי עוד דבר.

אחרי חודשים ארוכים של טיפולים חזרתי הביתה והתחלתי מהתחלה.
הבית נראה אותו דבר, הרחוב היה מלא באותן מכוניות.
לאחר כמה שבועות שבתי לעבודה במערכת.
אחרי כמה חודשים של עבודה מלאה ועמוסה, קיבלתי את משרת העורך.
התחלתי לנסוע לכל העולם, ביקרתי בערים שטרם ראיתי, פגשתי אנשים
מרתקים והייתי שותף לכל מה שהתרחש סביבי.
אבל את ליאה לא ראיתי עוד.
הייתי בסדר עם עצמי, עם הסביבה, העבודה שלי הייתה מספקת ולא
היו לי חובות, גרתי תמיד לבד באותה דירה,
אבל ליאה לא הייתה עוד .
לפני כמה חודשים ראיתי מאמר שלה בעלון רפואי שנקרה לידי, אחד
ממאמריה לקראת קבלת הפרופסורה.
שם משפחתה שונה, היא נישאה ובירורים שעשיתי גילו לי שהיא אם
לילדה.
אתה מבין דוקטור, הבנתי באותו רגע שעיניי קלטו את שמה ותמונתה
בעלון
שהאפרוח שלי לא הפסיק לרוץ מעולם ,אפילו לא לשנייה.
עברו כבר שמונה שנים ,דוקטור ,
ואני לא מפסיק לחשוב מה היה קורה
לו פגשתי בה לראשונה
היום.



"Bless you for granting the human being its shield of
loneliness, ONLY by this you'll never be forgotten. You are
the Embodiment of loneliness and your name is enough to
testify that. Strengthen my loneliness in order for me to
HEAL in your name, which is beyond every comfort that can
ever be expressed on the face of this earth. ONLY by your
name I can bear the Dim of Time, ONLY when this loneliness
is yours, I can wave my sin against your compassion" / L.C.

הדמויות המוסדות והעלילה הינם פרי דמיונו של המחבר.
כל קשר בין הנקרא למציאות הינו מקרי לחלוטין