לפעמים אתה  הולך ברחוב, אותה עיר, אותה שכונה משעממת שבה
גדלת.
אתה הולך ברחוב, רחוב ראשי, עובר דרך גן השעשועים, ומסתכל על
הנדנדה, אותה נדנדה שהתנדנדת בה שהיית קטן, ואז, ואז אתה מתחיל
להיזכר בילדות, אתה רואה את עצמך שאתה בן 5, יושב ומתנדנד
בסתלבט על הנדנדה, ואז אתה חושב לעצמך ,איזה כיף היה שהיית
קטן, אתה מתנשף ואומר "אך, אך, שהיינו ילדים" שהכל היה  כל כך
פשוט, וקל, בלי בעיות, בלי סיבוכים, בלי החשבונות המזוינים
האלה, הבעיה הכי גדולה שלך הייתה שחרבנת שוב במיטה ואימא צעקה
עליך שאתה לא מנגב, או שאימא שלך הביאה לך איזה כפה לטוסיק
שתחפף לחדר.
אתה ממשיך לעמוד מול הנדנדה, מחייך כזה חיוך עקום, איך היית מת
לחזור קצת לילדות אהה, רק ליום אחד חסר בעיות. אתה חושב לעצמך,
למה בכלל אנחנו מתבגרים? ככל שאנחנו מתבגרים החיים נהיים יותר
ויותר מסובכים ומסריחים, החרא שעשית במיטה הופך להיות  החברה
הבוגדת, הבגרויות, החבר שהתאבד, ולפני שאתה שם לב החרא הופך
להיות החרא של הבן שלך, ועכשיו תורך לצרוח, תורך להרביץ לו קצת
בטוסיק, לחפף אותו לחדר, שלא ישמע... בעיות של מבוגרים. שתגדל
תבין אהה, כמה ששנאנו תמשפט הזה, הנה גדלנו, ואנחנו עדיין לא
מבינים כלום מהחיים שלנו, לאט משנה בני כמה אנחנו, אנחנו
יכולים להיות בני 16 או בני 40, אף פעם לא נבין ואף פעם לא
נגדל.
אתה חושב לעצמך איך הזמן עובר, רגע אחד אתה תינוק שעושה קקי
במיטה ואחרי 70 שנה אתה עושה ת'קקי שלך בקבר.
תתחיל להיזכר מה קרה אחרי שהתנדנדת, תתחיל להיזכר בחבורה מהגן
הסמוך שבאה לפוצץ לך תצורה, צחקה עליך בגלל השם, בגלל
המשקפיים, בגלל שאבא שלך דוס. עכשיו אתה צוחק, אבל שצרחו עליך
לא צחקת, בכית, בעצם עד היום אתה בוכה, רק שעכשיו אין את אימא
שתצרח עליך, אתה תצרח על עצמך, עכשיו אתה בחיים האמתיים, אתה
כבר לא תינוק שחי בתוך מסגרת.
בעצם, בעצם אתה כל החיים שלך תינוק, אתה תמיד תישאר אותו דבר,
אותו ילד קטן, אתה אף פעם לא תתבגר, "תגדל ותבין", אתה תמיד
תישאר אותו ילד שחרבן במיטה, לך תחזור לנדנדה, לך תחזור
למחשבות של"שהייתי ילד הכל היה מושלם", לך תחזור למיטה ותחרבן,
רק שעכשיו, אל תשכח לנגב.