הוא חשב איפה יקברו אותו ואיך תראה הלוויה שלו. ניסה לא לחשוב
על ההורים שלו, בטח אמא שלו תבכה. אולי גם אבא. אולי יותר. לא
היה לא כל כך אכפת לו מהקטע של הקבורה. תמיד חשב על זה שכולם
עושים סיפור מהגופה, מהקליפה הזאת שחשיבותה כקליפת השום. שלא
לדבר על שום מת. וגם אם לא נעים לחשוב ככה זה בסך הכל חומר
אורגני שנרקב ונעכל .הוא גם אף פעם לא הרגיש עצמו יהודי או
ציוני במיוחד ומצדו שיקברו אותו באוזבקיסטן. הוא היה בטוח
שהנשמה חייבת ללכת למקום אחר. כשהיה קטן האמין שכשמישהו מת כל
הזיכרונות והידע והמחשבות והנפש של האדם יוצאים ממנו בצורת
דיסק כזה שעולה למעלה ומתויק בתוך ספרייה ענקית בשם שלו עם כל
הפרטים. הוא אף פעם לא האמין בשטויות האלה של גן עדן וגיהינום.
בעיקר מפני ש"אלוהים" היה החוטא הכי גדול שהכיר. ואולי יש כמו
עולם מחורבן נוסף? ושום דבר לא ממש שונה שם. רק עצוב יותר. כי
שם באמת כולם יודעים שאין לאן לברוח. משהו כמו בספר ההוא של
אתגר קרת שהוא תמיד שוכח איך קוראים לו. ואולי יהיה לו טוב
יותר. פשוט יפסיק להרגיש מחורבן כל הזמן ויתחיל  גם הוא לצחוק
ולשמוח  משטויות כמו כולם. יפסיק להרגיש כל כך לא במקום. "מה
אני עושה פה?" היה שואל את עצמו לעיתים קרובות.  אם רק היה
לאבא שלו רובה. לא רצה לגמור עם כדורים. בטח סתם יסיים באשפוז
עם אינפוזיה מחורבנת.
הוא הפשיל את השרוול לקח את האולר החד והעביר אותו ברפרוף
באוויר על פני החיבור ביד. בין הזרוע והאמה. ריגוש החל להציף
אותו . הוא הרגיש כוח, שליטה מלאה. קירב מעט את קצה הלהב
והעביר אותו. עתה הוא בחן את הקו הלבן הנחמד. ואז בתנועה אחת
מהירה העביר את הסכין בחזקה. הוא הביט בדם הכהה זולג במורד
ידו. והופתע כמה טוב הוא מרגיש עכשיו. תחושה שכבר כמעט שכח.
הוא ידע שהוא לא הולך למות. רק חתך עמוק שכבר החל להיסגר. הדם
המשיך לזלוג, מתחיל לטפטף על בגדיו.
בסוף החליט לקום. שטף את היד, והניח חתיכת צמר גפן שנהפכה
לעיסה דביקה. עכשיו כבר אין דם, סתם צלקת מכוערת שתישאר שם
ותעלה שאלות. הוא ידע שבעוד כמה שנים יצטער על המעשה. יגיד
שהתנהג כמו ילד קטן, שזה הכל בגלל הסמים שדפקו לו את המוח, אבל
בינתיים נהנה להסתכל על הצלקת שפתאום נראתה לו יפיפייה . זאת
הייתה כמו הוכחה בשבילו שהוא מסוגל אם הוא רוצה בכך. היא
הזכירה לו שתמיד יש אופציה. שהחיים עצמם הם אופציה ושהוא כאן
לא מרצון . ושאף אחד לא שאל אותו אם הוא רוצה בכלל להוולד
לעולם המחורבן הזה. הוא שוב לקח את האולר ופתח אותו. הוא קירב
את האולר לורידיו הכחולים והבולטים. " אם אני רוצה אני יכול",
אמר לעצמו בקול רם. הוא לא פחד. פשוט לא היה בטוח אם הוא באמת
רוצה. הוא חשב על 17 שנות חייו. נכון, בשנים האחרונות הוא כמעט
תמיד הרגיש מחורבן ושונה משאר הילדים בני גילו המשועשעים
בקלות. אבל מה אם היועצות/ פסיכולוגיות  אשר נהג לבוז להן
צודקות? וגיל ההתבגרות זו פשוט תקופה שתחלוף? למרות שהוא באמת
תמיד הרגיש כל כך לא שייך. אבל מה אם בעוד כמה שנים באמת
יתחילו להסתדר לו החיים פתאום? והוא יתחיל להרגיש מאושר, אבל
באמת לפעמים? אולי הוא אפילו ימצא איזה אהבה גדולה? היו לו עוד
כמה שאלות שחייבו תשובה, בתקופה הזאת היה שואל את עצמו המון
שאלות. הוא סגר את האולר, הניח אותו במגירה והלך לישון בהרגשה
עצומה. עד התחנה הבאה.