כבר 4 וחצי חודשים שאני רוצה אותך.
4 וחצי חודשים שאתה מספר 1 בסדר העדיפויות שלי.
4 וחצי חודשים שאני חושבת רק עליך.
4 וחצי חודשים, 140 ימים, 3360 שעות, 201600 דקות ו- 12096000
שניות.
מאותו רגע, שראיתי אותך מבעד לחלון האוטובוס, עם השרוואל הסגול
והחולצה השחורה, הולך לך ככה ליד הכביש בדרך לביה"ס.
ואז, לאט לאט, בלי לשים לב, הפכת לדבר שאני הכי חושקת בו,
משוועת לו.
4 וחצי חודשים אני רודפת אחריך.

ועכשיו אתה שלי. שלי. אתה. שלי. אתה שלי!

אני מסתובבת ברחוב, כבר אחרי חצות, יום חמישי. קר לי. ממש ממש
קר לי כאן, בחוץ, אבל אני חייבת להוציא את המרץ שיש לי וחייבת
קצת לחשוב.
אז אני ממשיכה ללכת, ממשיכה להסתובב.
האושר מתפשט בתוכי כשאני חושבת על העובדה שאתה שייך לי עכשיו.
שאף בחורה אחרת לא תסובב לך את הראש, לא תצליח להשיג אותך.
אותה הרגשה מגיעה גם כשאני חושבת על איך שנישקת אותי. על איך
שדיברת אליי. על איך שנשכת את השפה התחתונה הסקסית שלך. על איך
שתפסת אותי ונישקת אותי בתשוקה בזמן ששנינו גמרנו יחד.
הרגשה מדהימה ומושלמת, ואני לא רוצה להפסיק להרגיש ככה. פשוט
אושר עילאי.

אני מאושרת על כך שכולם יודעים שהשגתי אותך. מאושרת על המבטים
המחוייכים שאני מקבלת מחברים טובים שלך. מאושרת מהמבטים של
כולם מסביב כשאתה מנשק אותי בביה"ס בבוקר.

אין הרגשה טובה מזאת. אתה שלי. פשוטו כמשמעו.

4 וחצי חודשים שסבלתי בשביל זה.
4 וחצי חודשים שבכיתי כל-כך הרבה עליך.
4 וחצי חודשים שישבתי עד 1:00 בלילה ליד הטלפון וחיכיתי
שתצלצל.
וחצי חודשים, 140 ימים, 3360 שעות, 201600 דקות ו- 12096000
שניות.
מאותו רגע, שראיתי אותך מבעד לחלון האוטובוס, עם השרוואל הסגול
והחולצה השחורה, הולך לך ככה ליד הכביש בדרך לביה"ס.
ואז, לאט לאט, בלי לשים לב, הפכת לדבר שאני הכי חושקת בו,
משוועת לו.
4 וחצי חודשים אני רודפת אחריך.

ועכשיו אתה שלי. שלי. אתה. שלי. אתה שלי!