ישבנו בתור לבדיקה, החזקתי לה את היד. היה כל כך  שקט, ורציתי
להגיד משהו, פשוט לא ידעתי מה. מה את יכולה להגיד לחברה שלך
שתוך שעות ספורות יכולה לגלות שאבדו כל חיה? מעיניה טפטפה
דמעה, נרתעתי. זה לא מדבק, הזכרתי לעצמי. היא הייתה צריכה
חיבוק, וידעתי את זה. אבל פחדתי לתת לה אותו.
לפני חצי שנה כשראיתי אותה נמסה, לא ניסיתי לעזור לה. עכשיו
אני מרגישה אשמה. אולי עוד הייתי יכולה להציל אותה אז.
האחות קראה "מספר 509" רעות קמה, ואני אחריה. היא הורידה את
התיק והתיישבה להקשיב לרופא. "אני אקח ממך עכשיו דם" הוא אמר.

"מחר בבוקר תחזרי ותקבלי את התוצאות" רעות הנהנה לאות כן.
התיישבתי רחוק. אף פעם לא אהבתי דם, אבל את הדם הזה אהבתי עוד
פחות.
הוא לבש כפפות גומי שקופות, והוציא את המחט, היא הייתה גדולה,
ורעות תמיד פחדה מזריקות, אבל הפעם היא שתקה, מקבלת את רועה
הגזירה.היא בלעה את הדמעות שלה כשהרופא שאב מימנה דם.
"תחזרי מחר בחמש" אמר לה הרופא. אפשר היה לראות עליו שכאב לו.

אני הרגשתי אשמה, כי אני סידרתי לה את דניאל, הוא באמת היה ילד
חכם, וגם חתיך משהו לא נורמאלי. ידעתי שהיו לו הרבה חברות
לפניה, אף פעם לא חשבתי שזה דבר רע.
אני זוכרת שהיא סיפרה לי בפעם הראשונה שהם... הייתי טיפה
נבוכה, אחרי הכל תמיד חשבתי שאני אהיה הראשונה. רעות תמיד
הייתה כזאתי ילדה צנועה, תמיד מסטירה, תמיד מצטערת. היא הסבירה
לי שהוא גדול מימנה, והוא הסביר לה בדיוק איך הוא יקבל את זה ,
אם היא לא תסכים. אחרי כמה זמן היא גם סיפרה לי שהיא לא בדיוק
הסכימה.
אחרי כמה חודשים ראיתי אותה בוכה על המדרגות בבית הספר. ידעתי
שדניאל חטף דלקת ריאות, לא חשבתי שזה כל כך רציני. זה היה לפני
חצי שנה.
לפני חודש היא באה אליי הביתה. ההורים שלה בדיוק עמדו לנסוע
לחו"ל לתקופה ארוכה והיא רצתה להשאיר אצלי את המפתח הרזרבי.
אני חשבתי שהיא כעסה עליי, וכששאלתי אותה אם זה נכון היא אמרה
לי שהיא פשוט עצובה. קצת נדנדתי לה, חשבתי שהיא נפרדה מדניאל
ורציתי לדעת אם זה באמת ככה. בסוף היא לא התאפקה וסיפרה לי
שלדניאל יש אידס.
רעות תמיד הייתה אחת כזאת שרצתה לחיות לפי שבלונה. קודם חבר,
אחרי זה חתן אחרי זה ילדים. היא גם רצתה להיות רואת חשבון, היא
לא אהבה כסף, אבל רצתה לגדל ילדים "בדרך הנכונה". היא למדה עוד
בגיל 12 לתפור ולסרוג, ממש עקרת בית קטנה.
אתמול חזרנו לרופא. הוא לא הסתכל לה בעיניים. פשוט אמר לה
"חיובי" יכלתי לשמוע את הרעד בקולו.
רעות בכתה. הוא שלח אותה לאחות שתסביר לה כמה דברים, היא שאלה
אם היא יכולה לחזור מחר, כי עכשיו היא לא ממש יכולה להקשיב,
בטח, ענה לה הרופא, איך אפשר לסרב לילדה כל כך מנומסת.
היום בבוקר באתי אליה הביתה, שתבוא איתי למרפאה. כבר לא היה
אכפת לי להפסיד כמה שעורים, היא נראתה אתמול כל כך שבורה.
נכנסתי אליה הביתה, היא נשארה בבית לבדה. פתחתי את דלת הכניסה
קראתי "רעות" והיא לא ענתה, אז עליתי למעלה להעיר אותה. היא
שכבה במיטה. ניגשתי אליה. ליד המיטה היה קופסה ריקה של כדורים.
רעות כבר לא נשמה.
אני כל כך מצטערת בשבילה, אני לא התכוונתי, לא התכוונתי להכיר
לה אותו, לא ידעתי שהוא חולה במחלה הנוראה הזו. אבל אני חושבת
שהיא סלחה לי, כי במכתב קטן שהיא השאירה ליד המיטה היה כתוב רק
"תודה".