בחייה לא רציתי ללכת בדרכה
רציתי לסלול לעצמי את הדרך,
אך דרכי נכשלה -
פסעתי תמיד בדרכה.
הדרך אותה סללה אימי
לא תמיד הייתה קלה עבורי,
לא אחת קיטרתי,בכיתי,האשמתי
על הדרך הקשה -
אותה סללה אימי עבורי,
תמיד הפניתי אצבע מאשימה
כלפיה,כלפי,כלפינו
על שלא ידעה לבחור נכון את דרכי.
ולא אחת ראיתי דוק לחלוחית על עיניה,כאומרת:
"בתי...בין כל הדרכים שניתבתי בהן
סללתי לך דרך אחת,
ויתכן הדבר,כי הדרך אותה בחרתי עבורך
היא  דרך לא קלה ואפילו קשה,
אך הייתה זאת הדרך הטובה-
מבין כל הדרכים הקשות"
בחייה,לא רציתי לצעוד בדרכה,
ועתה כאשר אימי נאספת אל דרכה האחרונה,
ביגון אנו פוסעים ומלווים את דרכה.
ואם בחיינו לא השכלתי להבין ולמחול
הנה כאן...
בזה המעמד
מבקשת אני סליחה!
סליחה על חוסר ההבנה
סליחה על המאבקים בחיינו,
סליחה!
והיום...
כאשר אני באמצע החיים
רציתי לילדי את דרכי להנחיל,
אך עם קשה עורף הוא דור ההמשך
ולי לא נותר,אלא את דרכם לברך.
וגם אני...
כשאיאסף
אל דרכי האחרונה
אותיר מאחורי
את אבני הבזלת
שפרצו מתוכי
כלבה מהר הגעש
ויותירו
עקבות היותן
ואדע...
כי זאת היא הדרך!
זאת הדרך אותה אימי
בחייה הנחילה עבורי,

והשלשלת נמשכת.