אז החלטתי לקפוץ...
כן, סוף סוף החלטתי החלטה,
לא, זה לא יום מיוחד או סמלי או משהו כזה,
סתם יום...
אבל זה היום שבו החלטתי לקפוץ.
אז קמתי מהמיטה, שטפתי פנים (אם אני כבר מחליטה מתי למות, אז
למה לא להישאר בפיג'מה?, הכי נוח..) ועליתי לגג...
הרגשתי את הרוח בפנים, חודרת עמוק ביפנים, מעיפה את כל המחשבות
המטרידות וחשבתי רק על דבר אחד - על השקט שתכף יגיע, השקט
הנצחי, מנוחת עולם.
התקרבתי לאט לאט... לא דוחה את הקץ,
רק מתענגת על השניות האחרונות.
מביטה מלמעלה, משקיפה על העולם מגבוה...
מנסה להיפרד מהתחושות המעיקות של החיים, תחושות השגרה, השעמום,
חוסר האהבה, חוסר האמונה, הצורך לחבק לקבל חיבוק..
ואז בשקט בשקט הם מגיעים,
לאט, מבלי שארגיש, הם נכנסים,
מציפים הכל, ממלאים, כל חלקה קטנה...
ואני כבר על הסף - הרי החלטתי! חייבת ללכת עד הסוף...
אבל הם לא מניחים לי, הצלילים, המנגינה המופלאה הזו... המוזיקה
שלא עוזבת אותי, קשורה בנפשי... מזכירה רגעים יפים, רגעים של
חיים.
ואז - מה זה? חרטה?  האם יש לי ספקות?
לא...אסור לתת לפחד לחלחל... "הרי החלטת!" אני אומרת לעצמי,
מנסה לגרש את הצלילים,
אבל הם לא מרפים וסוחפים..
מרגשים...
מסחררים...
ואני נופלת... אין כוח, צונחת, מאבדת שליטה והכרה,
ואז פוקחת עיניים ורואה את הכל באור בהיר, מגבוה גבוה
איפה אני? עדיין על הגג?
לא...הרבה יותר גבוה, רואה את עצמי שרועה על הגג, ללא תנועה..
והמוזיקה? המוזיקה היא זו ששחררה אותי...

הרי החלטתי שהיום אקפוץ...