בסופו של דבר לא ישנתי בלילה ההוא.
בתחילה חשבתי שלא אצליח להרדם כיון שהיה לי ברור שבאמצע הלילה
האוגרים יטפסו עלי, יתחפרו מתחת לשמיכה שלי, ואולי אפילו ינשכו
אותי קצת לגיוון. לא עזרו כל ההסברים של מעיין, שאוגרים לא
נושכים ושהם רכים ונעימים ובכלל מי שצריך לפחד זה הם ולא אני,
כי אם הם יכנסו למיטה שלי ואני אתהפך במיטה הם ימעכו. מעיין
אמרה גם שאוגרים הם חיות חכמות שלא רוצות להמעך אז בטח שלא
יכנסו למיטה שלי. ההסברים של מעיין לא עזרו, הרגשתי מטופשת
וקצת הרגיז אותי שהיא - ילדה בת ארבע -צריכה להסביר דברים כאלה
לי, ותסלחו לי שלא אציין את הגיל המדוייק. גם הסיכוי למצוא
אוגר מעוך במיטה שלי כשאקום בבוקר לא שימח אותי במיוחד, ולכן
לא הלכתי לישון אלא פשוט צעקתי עליה קצת, כי הרי זו היתה אשמתה
שהאוגרים ברחו. היא זו שהוציאה אותם מהכלוב כדי לעשות תחרות
ריצה. לא חשבתי על האפשרות הזו, תחרות ריצה לאוגרים, ולכן זה
לא היה כלול ברשימה של "מה אסור לעשות עם האוגרים". אצל מעיין
כל מה שאינו אסור במפורש הוא מותר ואפילו רצוי, אז היא עשתה.
אבל האוגרים - חיות חכמות, כאמור - לא רצו לאן שהיא התכוונה
שירוצו אלא פילסו דרכם אל החופש ורצו לכיוונים אחרים, וכשהגיע
הלילה עדיין היו משוטטים חופשיים בבית.
מאוחר יותר, כשנזכרתי בלילה ההוא, הלילה האחרון שלנו בבית,
הצטערתי שצעקתי עליה. אני מצטערת הרבה בזמן האחרון, לא בגלל
האוגרים. אישית בכלל לא רציתי אוגרים, מעיין היא זו שרצתה. היא
כל כך ביקשה, לא היה לי לב לסרב. אומרים שחיות מועילות מאד
לילדים, ומעיין תמיד רצתה חיות. אני לא רציתי חיות, סתם מפני
שלא היתה לי סבלנות לטפל בחיה. אבל מעין ביקשה וביקשה, ובסופו
של דבר הסכמתי. ואכן מאז שהם הגיעו לבית מעיין לא הפסיקה ללטף
אותם, ולא נלאתה מלהביט בהם רצים על הגלגל. היא גם היתה אחראית
מאד ודאגה לשים להם אוכל ולהחליף להם את המים, ואפילו לנקות
להם את הכלוב. כל זה היה הרבה מעבר למה שציפיתי מילדה בת ארבע.
ידעתי שאוגרים נחשבים חיות נקיות, לכן הרשיתי לעצמי להכניס
אותם הביתה. והם גם סגורים בכלוב (כלומר, כך חשבתי. שכחתי לקחת
בחשבון התנגדות עקרונית של ילדות בנות ארבע לכלובים). ידעתי
שעוד מעט, כשהספירות ירדו שוב, נצטרך להוציא אותם מהבית. השכנה
הסכימה לשמור עליהם ככל שיידרש, כי גם הילדים שלה רצו אוגרים
אבל לא היה להם כסף לקנות. הסברתי את העניין למעיין והיא בכתה
קצת, בעצם בכתה הרבה, אבל הבינה בסוף. או שרק נדמה לי שהבינה.
כשהספירות נמוכות שום חיה אינה טובה, ולא רק לילדים. רציתי
לקנות אוגר אחד אבל מעיין התעקשה ואמרה שאם כבר קונים אז צריך
שתהיה להם חברה, כי אחרת הם יהיו עצובים מאד והיא לא רוצה
אוגרים עצובים. גם אני לא רציתי אוגרים עצובים ורציתי שמעיין
תשמח, אז קנינו שניים.
לא הצלחתי להוציא מראשי את האוגרים המסתובבים חופשי בבית.
האוגרת בהריון, חשבתי, אני יודעת שהיא תטפס למיטה שלי בלילה
ותלד שם שישה גורים ורודים עיורים שנראים כמו תולעים קטנות. לא
אוהבת תולעים ולא אוהבת אוגרים, ולא רוצה אותם בלילה במיטה
שלי. אוף אמא, מעיין אמרה, את יודעת שהאוגרת עדיין לא מספיק
זמן בהריון כדי ללדת. בושה, הקטנה מלמדת אותי פרק בהלכות פריה
ורביה. בכלל חשבתי שקנינו שתי נקבות, ופתאום מסתבר שאחת בהריון
והשניה בכלל לא נקבה. מעיין היתה מאד מרוצה מזה. אני בכלל לא.
באותו לילה לא ישנתי טוב. ליתר דיוק לא ישנתי בכלל. מעיין
התחילה להקיא והקיאה בלי הפסקה. איפה הרופא שהבטיח לנו שתופעות
הלואי של הטיפולים יהיו מזעריות? זה מזערי? הייתי מביאה אותו
לכאן, אלי הביתה, משכיבה אותו במיטה ומשסה בו גדוד של אוגרים,
זה מה שהייתי עושה. כל כך הרבה היא הקיאה עד שהחלטתי ללכת איתה
למיון, שיתנו לה נוזלים. זה מה שהסבירו לנו כל הזמן, שכשמקיאים
הרבה מאבדים הרבה נוזלים ואז צריך ללכת לחדר מיון כדי לקבל
נוזלים, ועדיף לפני שהילדה תתיבש ולא אחרי. ככה הם אמרו. אז
אמרתי לה שאנחנו נוסעים למיון, אבל היא בכתה ורצתה קודם שאמצא
את האוגרים ואכניס אותם לכלוב. כי אם ניסע אי אפשר לדעת מתי
נחזור ולא יהיה להם אוכל והם ימותו, והיא לא רוצה שהם ימותו.
מספיק שהיא הולכת למות, ככה היא אמרה, האוגרים לא אשמים.
ילדה בת ארבע מלמדת אותי פרק בהלכות מוות. יופי לי. כרבלתי
אותה בשמיכה ליד התנור עם הדלי לידה. היא הקיאה לתוכו מדי פעם.
ואני, על הברכיים, חיפשתי את האוגרים. ידעתי שאנחנו צריכות
לנסוע, ואם הכנסת האוגרים לכלוב היא התנאי, אני אעשה זאת.
לעולם לא אבין אנשים שחושבים שילדים צריכים לדעת הכל על הכל.
איפה הילד הזה שחשב שהוא חכם גדול והסביר לה שהוא הולך למות
וגם היא? ואיפה האמא שלו, שהסבירה לו את זה? הייתי מכריחה את
שניהם לזחול איתי על הרצפה עכשיו, לבזבז זמן יקר בחיפושים אחרי
שתי חיות קטנות מטופשות. אני אמצא אתכם ואכניס אתכם לכלוב. מי
אתם, שתי חיות קטנות, שתכתיבו לי מה לעשות.
מעיין ידעה שהאוגרים לא ישארו אצלנו הרבה זמן. מן ההתחלה
הסברתי לה שוב ושוב מדוע. ידעה, ובכל זאת רצתה לקנות אותם,
קראה להם שמות ובילתה איתם כל רגע פנוי. ציוץ של שמחה בישר לי
שמשהו טוב קרה, והמשהו הזה היה אוגרת הרה שמצאה דרכה אל מעיין
ואל השמיכה. מעיין החזיקה בה. מחר, אמרתי, אני מוסרת אותם
לשכנה. כמו שסיכמנו מראש, כשקנינו.
מעיין, תשושה ומכורבלת בשמיכה, לא הביעה התנגדות. היא ידעה
מראש שהאוגרים יהיו אצלנו רק לזמן מועט, ובכל זאת התעקשה
לקנותם כמתנת יום הולדת. מה, היא אמרה, תולה בי עיניים גדולות,
אם היית יודעת מההתחלה שאני אהיה אצלך רק לקצת זמן, לא היית
רוצה אותי בכל זאת?
אז קנינו אוגרים. שיחקנו איתם הרבה, אפילו הרבה מאד. כלומר,
מעיין שיחקה ואני הסתכלתי בה והסתכלתי בה. צילמנו אותם בוידאו.
צילמנו אותם אוכלים, משחקים, רצים. צילמנו אותם ישנים. השכנה
צילמה עבורנו את הגורים הורודים הקטנים אחרי שנולדו, עיוורים
ומתפתלים, וכך יכלה מעיין לצפות בהם שוב ושוב גם כשהספירות היו
נמוכות והיה עליה להיות בבידוד, גם כשכבר לא היתה מסוגלת לבטא
את שמותיהם. גם כשלא הבינה עוד מה היא רואה.
גם אני צילמתי אותה בוידאו מאז שנולדה, הרבה. הרבה לפני שחשבנו
על אוגרים. הרבה לפני שחשבנו על מוות.
עכשיו יכולה אני לצפות בה שוב ושוב ושוב.
|
