nבוסס על מכתב של אפרת פלנר.
ומוקדש לה באהבה.
המורה לספרות המשיכה לנתח את ביאליק על הלוח, מסכן הבנאדם,
המעיים שלו היו שפוכות על כסא המורה, עיניו חסרות ההבעה בהו
בנקודה שריחפה מעלי.
ולחשוב שהבנאדם רק רצה להיות סופר.
אני בחיים לא אהיה סופרת, לפחות לא אחת שינתחו אותה על הלוח
בשיעור ספרות, חשיפה זה לא בשבילי, יותר מידי סכינים
ואנטומיה.
אני מצידי השתדלתי כמה שיותר להתעלם מהנחיותיה של המורה לספרות
וכמה שיותר להתרכז בפיסת הנייר שהיתה על שולחני, אחר שרבתי
אתמול עם ההורים שלי החלטתי לפנות לסמכות העליונה ביותר שיש
בנוגע למשפחות.
נוכחותו של ביאליק נתנה לי רעיון. לקחתי דף מאמצע המחברת של
שירי, עט מיובל והתחלתי לכתוב.
המורה המשיכה להסביר לנו את דרך פעולתו של הביאליק המצוי, ואני
המשכתי לכתוב.
אחרי כמה זמן כשהגיע תורו של הצלצול להפריע את מנוחתו של
ביאליק זה היה תורם של עיני לבהות, אני בהיתי במכתב המשורבט
שעלי בידי להמציא בכורך הנסיבות.
תוכנו נראה בערך כך:
אלוהים [=כי אתה יודע הכל ולא עושה כלום] ,
אני במצב רע. ממש קשה לי . תקועה בעצמי ודופקת את הראש בקיר
עם השמעת המילים : " מתי כל זה כבר יגמר " ....
ויחד עם השמעת התשובה : " זה לא " .... אני בוכה.
ככה כל יום.
לימודים הורסים אותי,משפחה[?]הם לא מועילים לי בגרוש וחלק מבני
האדם שאני מכירה לגמריי לא ...הם זכו באי-אמון מצידי...
אני מחפשת תשובות , לא מוצאת , משתגעת
שמה את עצמי בתוך מקום שנקרא דיכאון, כלומר בית.
רוצה למצוא דרך החוצה
ומוצאת רק את ההורים , עומדים , מסתכלים או צועקים...
שלוש פעולות שאין להם מושג איך לשלב ,
בוא נגיד ככה, כי הם טיפשים.
וכאחת שרואה את זה יום-יום
יש לי את הזכות להגיד :
טיפשים שנואים עליי.
אירועים משמחים כבר מזמן לא הגיעו לשלב ה..."אורגזמה"
[מטאפורה!]
העצב לעומת זאת ... עבר תקופת חירמון קשה וכרגע הגיע למה שרצה
הוא השתלט עלי ...תקף אותי...מה הוא לא עשה
אז הם באמת לא רואים שהמוח שלי צועק ומקטר על עצבים?
אני.
חיכיתי שהצלצול יגיע, והוא באמת לא איחר לבוא.
קמתי ממקומי בירכתי הכיתה, קיפלתי את המכתב כמה שרק יכולתי,
והלכתי לכיוון המורה. כשאני עומדת כל כך קרוב לאובייקט הניתוח,
חיכיתי לרגע שבו המורה תפנה את מבטה. מזלי שיחק לי כשאורי בא
לשאול אותה אם הוצאת לבלב תהיה כלולה בבחינה.
אני התקרבתי לביאליק ושמתי לו את המכתב ביד. "אם לא קשה
לך...".
המורה שגמרה לתת לאורי את הוראות הבחינה הקרובה הבחינה בי,
שלפה סכין ומיהרה לשפדה בליבו של ביאליק.
דמעה צנחה ממרומי עיני על נעלי, כשביאליק הנהן ונפח את נשמתו. |