מכשף אחד, מכשף-ילד, היה משועמם. הוא ישב לו על אדן החלון,
והתבונן החוצה, אל העולם שלמטה. היה חם. המכשף-ילד, צייר
באצבעו, בשמיים, ענן שטוח, רך. אחר כך הסתכל ימינה ושמאלה, -
ואז קפץ מהחלון אל הענן, השתרע עליו, והתבונן למטה.
וילד אחד, שגר בקומה אחת-עשרה, הסתכל החוצה, וראה את המכשף שט
לו, על הענן. הוא פנה לאימא שלו: "אימא! יש שם מכשף אחד, אולי
בגיל שלי!".
"ומה הוא עושה, המכשף, בחום הזה?", שאלה אימא, מהמטבח.
"הוא עושה חיים! הוא שט לו ככה, על ענן אחד!".
ואימא אמרה: "יופי חמודי! עכשיו תגיד לי מה אתה רוצה לאכול?"
והילד, ששמע את אימא שלו, ידע שהיא לא מאמינה לו, לפי הקול
שלה. הוא אמר: "את בכלל לא שומעת מה שאני אומר לך!".
"אני כן שמעתי אותך! אתה אמרת שיש שם מכשף אחד. נכון? אז עכשיו
בוא לאכול".
והילד לא רצה. אז הוא אמר: "עוד רגע!", אחר כך הוא אמר: "אני
רוצה גם פנקייק. בסדר?"
ואימא אמרה: "תבוא הנה מיד!"
הילד עשה למכשף סימן עם האצבע שיבוא אליו.
המכשף עשה עם הראש: "בסדר!", והוא בא אליו עם הענן וריחף ליד
החלון של קומה אחת-עשרה. הילד שאל:  "אתה, אין לך פחד-גבהים,
כשאתה ככה, על הענן?"
בינתיים אימא קראה לילד:  "בוא חמודי לאכול! לפני שזה
יתקרר!".
והילד אמר למכשף בלחש: "חכה לי כאן! אני גומר לאכול בצ'יק וכבר
אני חוזר אליך, בסדר?"
הילד אכל כל כך מהר שאימא נורא התפלאה, והיא אמרה: "איזה
תיאבון?!.. אולי אתה רוצה עוד משהו?"
והילד אמר: "לא!", ואחר כך הוא חשב שבעצם תמיד האימהות חושבות
שהילד שלהן לא אכל מספיק. אז הוא אמר: "מהפנקייק הזה אני מבקש
לקבל עוד אחד. אבל אני רוצה לאכול אותו בחדר שלי!"
ואימא אמרה: "בסדר. אני עושה לך אחד עם דבש".
והילד אמר: "עם הרבה דבש!".
הוא לקח את הצלחת ונתן גם למכשף לאכול, ולשניהם נזל דבש בין
האצבעות. והמכשף רצה לנגב את האצבעות  בווילון, ושניהם צחקו.
ואימא, שסיימה להדיח את הכלים, וישבה עכשיו בסלון, שאלה: "מה
כל כך מצחיק, חמודי?"
והילד אמר: "שום דבר!".
ואימא אמרה: "חמודי! שכחתי את הסוכרזית! אתה יכול להביא לי
מהמטבח?"
והמכשף שאל בלחש: "מה זה 'סוכרזית'?" והילד ענה, גם הוא בלחש:
"זה סוכר של זקנים!", ולאימא הוא אמר: "בסדר!".
ואחר כך אימא הלכה לנוח ואמרה לילד שיהיה בשקט. והילד שאל את
המכשף, בלחש: "אני יכול לעשות סיבוב על הענן שלך?"
והמכשף ענה: "למה לא?" וקירב את הענן אל החלון. הילד טיפס
והתיישב על הענן.
"מה עכשיו?", שאל המכשף.
"עכשיו ניסע לטייל".
הם ריחפו, גבוה גבוה, מעל לכל העננים האחרים, כל כך מהר, עד
שהילד הרגיש בחילה. לאחר טיסה ממושכת, הענן נחת. הילד פקח את
עיניו והתבונן סביב.
הענן חנה ליד שפת-ים. המים היו לבנים, וגם השמיים. רק הגלים
נצנצו בצבע כסף. והיה סביב שקט.
"מה זה כאן?", שאל הילד בתימהון.
"זהו ים האינ-סוף!", ענה המכשף.
"אה! הבנתי!", אמר הילד, בלי להבין.
כל מקום שהמים הרטיבו, נצבע בלבן. הילד טבל את ידיו במים.
הידיים שלו נצבעו בלבן.
"זה יורד?", שאל הילד, בחשש.
"כשתחזור הביתה זה יירד. ובכלל, לא תזכור שום דבר!".
אחר כך הם שוטטו בחוף. על החול היו עקבות רגליים של אנשים
רבים, וכולם הובילו לכיוון אחד.
"איפה כל האנשים שהיו כאן?", שאל הילד.
"הם הלכו כמובן ל'ארמון'", אמר המכשף-ילד.
"מה זה 'הארמון'?", שאל הילד.
"בוא! אני אקח אותך לשם!"
הם עלו והתיישבו על הענן וריחפו נמוך, לאט. הילד התבונן
בסקרנות סביב: מהצד האחד, שפת ים האינ-סוף, ומהצד השני צוקים
לבנים, גבוהים. המכשף-ילד כיוון את הענן אל פירצה במצוק. בקצה
נראה אור בוהק. הילד שמע קולות של צעדים, צעדים של אנשים
עייפים, הולכים לאט, גוררים את רגליהם ומתנשמים בכבדות. ממול
היה הר גבוה, לבן. שיפוע תלול הוליך אל ההר מצידו. גם בצד
השני, הנסתר מעט, היה שיפוע. שיירה אינסופית של אנשים עייפים,
טיפסה בשביל המוליך למעלה. היו שם אנשים ונשים מבוגרים
וצעירים, ואפילו תינוקות.
הם הלכו לאט, עיניהם לקרקע, איש איש לבדו. מלבד אנחות  ונשימות
כבדות, לא נשמע קול אחר. רק קרקוש גרירת הרגליים מילא את
האוויר. ברקע, ממקום אחר, נישאו באוויר צחקוקים של תינוקות,
אולם, קולות אלה לא הגיעו לאוזני ההולכים בשיירה המטפסת בהר.
צחוקי התינוקות עלו מעברו השני של ההר. הילד היפנה את עיניו אל
מקור הצחוקים ושאל את המכשף: "אפשר לראות מה הם הצחוקים? כאן
נורא עצוב!".
"בסדר!", ענה המכשף.
הם ריחפו אל השיפוע שמעבר להר. הילד ראה שם מגלשה. תינוקות
צוהלים גלשו בה, אל שפת ים האינ-סוף, ושם, למטה, ניתזו הגלים
הלבנים בקצף, שעה שהתינוקות פגעו במים. למטה, חיכה לתינוקות
מכשף אחד, מבוגר. הוא נטל כל תינוק בידיו, קירב אצבע לאגודל,
והצליף קלות על שפתו העליונה של כל תינוק. אחר כך ניפח בועה,
הושיב עליה את התינוק בעדינות, ונשף קלות. והבועה, עם משאה,
שטה לכיוון האופק.
"מה הוא עושה להם, לתינוקות?", שאל הילד.
"הוא משכיח מהם את כל העבר!", ענה המכשף, "לכן יש לך שקע מעל
השפה העליונה. תסתכל פעם במראה ותראה שגם לך יש סימן מהאצבע
שלו!".
הילד מישש את שפתו העליונה ומצא בה את השקע.
"מה בעצם כל הדברים האלה?", שאל הילד את המכשף.
"תסתכל למעלה!", ענה המכשף.
הילד הרים את עיניו. למעלה, בראש ההר, בתוך האור המסנוור,
התנוצץ ארמון עצום, לבן. אל פיתחו האחד נכנסו האנשים שהלכו
בשיירה. מפתחו השני גלשו התינוקות החוצה, עליזים וצוחקים. על
קיר הארמון הבהבה כתובת, כמו פרסומת.
"מה כתוב שם?", שאל הילד את המכשף.
"כתוב שם כך: 'מכאן יצאתם, ולאחר כברת דרך במעגל, לכאן
תשובו!".
"איזה מעגל?", שאל הילד.
"בעוד הרבה שנים תבין!", ענה המכשף.
"אז, אני כבר אהיה מבוגר!", אמר הילד, שקוע במחשבות.
"תגיד!", שאל, "גם אני הייתי כאן?".
"כן! כולם היו כאן!"
"ואני אחזור לכאן?"
"כן!".
"ואני אהיה עייף כזה, כמו כולם כאן?".
"זה תלוי בך!".
הילד הרגיש עצבות. הוא לא ידע למה. צלילי פעמון עדינים מילאו
את האוויר, גלשו מראש המגדל והרעידו את הגלים  הלבנים בים
האינ-סוף.
"הגיעה השעה לשוב!", אמר המכשף בקול רך.
תוך דקות הענן נחת בעדינות על אדן החלון. המכשף אמר: "רגע!
שכחתי משהו!".
הוא קירב אצבע לאגודל והצליף קלות  שפתו העליונה של הילד. אחר
כך היפנה את הענן כלפי מעלה. הילד התבונן בענן המרחף על רקע
השמש.
בינתיים, אימא התעוררה ושאלה בקול-צרוד-של-בוקר, אפילו שכבר
היה אחרי הצהריים: "אתה רוצה ארוחת-ארבע?".
"אני לא רעב!", ענה הילד.
אימא הסתכלה בידיו ושאלה: "מה זה הצבע הלבן מתחת לציפורניים
שלך? שיחקת במשחת-שיניים?".
"אני לא זוכר!", ענה הילד בקול עייף.
ובימים הבאים ובחודשים הבאים ואפילו בשנים הבאות, מדי פעם,
כאשר הילד היה מתבונן אל השמיים, חש איזו משיכה לעננים. הוא
הרגיש שמתעוררים בו געגועים מסתוריים, ועיניו היו מחפשות
בדמויות שבעננים דבר מה. ועצב עמוק היה תוקף אותו, והוא לא ידע
למה.