מכשף אחד עמד בכיכר, ליד המזרקה. הוא החזיק בידו בלונים
צבעוניים, קשורים בחוטים. היו שם הרבה בלונים בכל מיני צבעים,
ורק הבלון האדום, היה יחיד בתוך צרור הבלונים.
המכשף היה זקן מאוד. היה לו זקן לבן, וגם השיער שלו היה לבן.
על הראש הוא חבש מצנפת לבנה, שזה כובע של גמדים, אפילו שהוא
היה מכשף, הוא עשה את זה כנראה כדי לשמח את הילדים, או כדי
למשוך את תשומת ליבם.
היה חם. המכשף ראה ילדים עוברים בכיכר ומלקקים גלידה. גם הוא
רצה. הוא קרא לילד אחד ואמר לו: "היי! ילד! אתה מוכן לשמור לי
על הבלונים עד שאני אלך לקנות לי גלידה?"
הילד אמר: "למה לא? אבל איך שומרים על בלונים?"
"אה! זה שום דבר!", ענה המכשף, "פשוט מחזיקים אותם וצועקים:
'בלונים! בלונים!'. ואם מישהו רוצה לקנות לילד שלו, מוכרים לו
אחד בשקל. הבנת?"
"כן!", ענה הילד.
"רק מה?", הוסיף המכשף, "צריך להגיד לאבא שקונה לילד שלו, וגם
לאימא, שהבלונים האלה הם בלונים של קסם! זה הכל".
"איזה קסם?", שאל הילד, "אתה עושה ממני צחוק?"
"מה פתאום? הבלונים האלה, זה עבודת-יד! זה משהו מיוחד!"
"מה כבר יכול להיות מיוחד בבלונים?", שאל הילד בזלזול.
"שמע! קודם אני הולך לקנות גלידה. כשאחזור אראה לך!" .
"בסדר!", ענה הילד.
"בכל אופן, תודה רבה!", אמר המכשף, "אה..! נזכרתי! הבלון האדום
לא למכירה!"
המכשף הלך אל הקיוסק שבקצה הכיכר וביקש גלידה.
"אתה רוצה גם ווניל?", שאל המוכר.
"כן. וגם שוקולד", אמר המכשף, ולקח כפית-פלסטיק קטנה.
ואחר כך הוא הלך לאט, כמו שהולכים עם גלידה, וליקק כל פעם את
הכפית-פלסטיק הקטנה.
היה צפוף בכיכר. היו שם הרבה ילדים, כי כבר התחיל
החופש-הגדול. והיו גם הרבה אימהות עם עגלות של תינוקות. ולכן,
עד שהמכשף הגיע חזרה אל המזרקה, עבר הרבה זמן. גם הגלידה נגמרה
לו כבר.
והנה, כשהתקרב המכשף אל המזרקה, לא ראה מרחוק את הבלונים. הוא
נבהל: "בטח הילד עשה איזה שטויות!", אמר לעצמו.
הוא מיהר אל הגדר של המזרקה. הילד לא היה שם.
"יכול להיות שהתעכבתי זמן רב מדי", אמר לעצמו, "לילדים אין
הרבה סבלנות!" .
הוא הלך סביב, אבל בשום מקום הוא לא ראה את הילד עם הבלונים.
"אני מתחיל לחשוב שאולי הוא באמת עשה שטויות! הוא בטח ניסה
למכור את הבלון האדום!", חזר ואמר המכשף לעצמו.
אחר כך הוא התחיל לשאול אנשים אם הם ראו ילד עם בלונים?
והאנשים הסתכלו באיש עם הזקן הלבן, והמצנפת של הגמדים על הראש,
והם חשבו שהוא מישהו מהטלוויזיה, או משהו כזה, והם חייכו. והיו
כאלה שהסתכלו סביב וחיפשו את המצלמה הנסתרת.
והילד בעצם לא הלך לאיבוד. הילד עמד שם בהתחלה, וצעק:
"בלונים! בלונים בשקל!" .
ואישה אחת, עם תינוקת בעגלה, אמרה לו: "תן לי בלון בשביל
הילדה".
"בבקשה!", אמר הילד בנימוס, "זה עולה שקל אחד".
והתינוקת התכופפה מהעגלה, הצביעה על הבלונים ואמרה: "..דום..
דום!"
האישה אמרה: "היא רוצה בלון אדום!"
"אני לא יכול למכור את האדום! הוא לא למכירה! אבל הנה, יש כאן
בלון צהוב יפה..".
והתינוקת המשיכה: "..דום! ..דום!"
"אין דבר כזה! מז'תומרת? הילדה רוצה אדום, אז תיתן לי מה שהיא
רוצה!", אמרה האישה בקצת רוגז, והיא משכה את החוט של הבלון
האדום.
"אי אפשר! אמרו לי לא למכור את זה!"
ובינתיים הבלון האדום, שהיה היפה מכולם, השתחרר מתוך הצרור,
והתחיל להתרומם. והילד, התחיל לרדוף אחריו, כשבידו הצרור של
שאר הבלונים. וכשהלך עם העיניים למעלה והסתכל בבלון האדום,
כמעט ונתקל באנשים. והיו אימהות שעצרו אותו בדרך, כי הן רצו
לקנות בלון לילדים שלהם. וכך הבלון האדום התרחק מאוד.  ובקרבת
שפת הים, נחת הבלון האדום על שיח, ושם הילד השיג אותו. הוא עמד
שם, מתנשף בגלל הריצה, מחזיק את החוט של הבלון האדום ביד אחת,
ואת שאר הבלונים ביד השניה.
אחר כך, כשהילד נרגע קצת, הוא התבונן בבלון האדום. על כל
הבלונים היו מצויירים פנים מחייכים. שתי נקודות לעיניים, וקשת
שמסמנת את הפה. אבל הבלון האדום, שהיה עליו בדיוק אותו ציור,
נראה משום מה כמחייך באמת.
הילד אמר לעצמו: "זה לא יכול להיות! זה רק סתם נדמה לי!" והוא
הסתכל שוב על הבלון. הבלון נראה ממש מחייך!
"הם ציירו על הבלון הזה ציור מוצלח!", חשב הילד.
ויותר מאוחר, כשהבלון כבר הסיע אותו למקום אחר, הוא נזכר עד
כמה נראה הדבר משונה בהתחלה, ואיך שחשב שכל העניין הוא בעצם
בדמיון, כי זה לא יכול להיות באמת. לכל הבלונים הייתה לולאה
בקצה החוט. הילד החזיק בידו האחת את צרור הבלונים, ובשניה
שיחרר את החוט של הבלון האדום, ואז הוא את הניח רגלו בלולאה,
כדי שהבלון לא יברח שוב. והנה, ברגע שהוא דרך בלולאה, התחיל
הבלון האדום להתרומם, ויחד איתו התרומם גם הילד. הוא נבהל
מאוד, ואפילו אמר: "אימאל'ה!" ובלב הוא חשב: "מה הייתי צריך את
כל העניינים האלה!"
וכשהוא ריחף גבוה, מעל לעיר, היו לו כבר מחשבות אחרות, למשל:
"כל העסק הזה טיפשי! אם מישהו יסתכל עכשיו למעלה, הוא יראה ילד
שמחזיק ביד אחת בלון אדום, ובשניה צרור בלונים צבעוניים. והוא
יגיד לעצמו: 'איזו מין דרך משונה למכור בלונים?'".
ועוד הוא חשב: "שני אנשים דואגים עכשיו: אימא והאיש הזקן ההוא
עם הזקן הלבן (הוא לא ידע שהאיש הזה הוא בעצם מכשף!)" .
בכל אופן, לא היה לילד הרבה זמן לחשוב כי הבלון התחיל לרדת
מהר, עד לאדמה. הילד שיחרר את הרגל מהלולאה ואמר לעצמו: "אוף!"
.
ועכשיו הוא שם לב שהבלון האדום גדל ותופח ונעשה עצום. הילד
שיחרר את החוט שלו, והבלון עלה במהירות לשמים כשהוא ממשיך
לגדול. ואז הוא נעצר מעל לעננים. הילד שב והסתכל סביב. לידו
היה עץ גבוה מאוד, והעץ הזה הסתיר את הנוף. הילד עקף את העץ,
ואז גילה שהוא נמצא על ראש הר, ומההר הזה אפשר לראות הרבה
גבעות, ומעבר לגבעות התנוצץ הים.
"לא שומעים כאן רעש של מכוניות!", אמר הילד לעצמו, "וגם לא
רואים בתים או אנשים. מעניין!" .
הצבעים כאן היו שונים מהרגיל: הכל היה אדמדם, האדמה, הגזע של
העץ, וגם העלים. והים שנצץ מרחוק, גם הוא היה אדמדם. וכשהוא
הסתכל למעלה, ראה שאין כאן שמש. הבלון האדום הוא שהאיר את
המקום הזה.
ומלבד האור האדמדם היה כאן שקט. אפילו רוח לא נשבה. העלים על
העץ לא התנועעו, ובים האדמדם הנוצץ, לא נראו גלים. היה שקט,
סביב.
הילד שוטט בין סלעי ההר, מתבונן בגווני האדום.
"משהו חסר לי כאן!", חשב.
ולאחר זמן מה, הבחין שהליכתו אינה משמיעה רחש, וגם כשבעט בענף
יבש, לא נשמע צליל כלשהו. הוא הרים אבן והשליך אותה על הסלעים
לפניו. והאבן נחתה וניתזה הצידה, ללא קול. הבלון האדום החל עתה
לשקוע לכיוון הים. והנה, בשעה זו, כך זכר הילד, מתארכים צללי
הבתים ונדלקים פנסי הרחוב. אולם כאן, בעולם האדום, לא היו
צללים כלל! הילד התבונן וחיפש את הצל של עצמו, ולא היה לו צל!
"לא נורא!", אמר הילד לעצמו בקול.
והקול, בתוך הדממה סביב, נשמע רך.
הבלון האדום החליק בשמיים המואדמים, לעבר הים האדום, ועתה,
כשעמד לשקוע, השתקפה דמותו במים, ושתי הדמויות, עם ציור-הפנים
עליהן, נראו כאילו התבוננו זו בזו. וככל שהבלון שקע, כך פחת
האור.
הילד התחיל לפחד. כי חושך זה דבר מפחיד, גם אם אין ממה לפחד.
וכשהשתררה חשכה מוחלטת, הילד התחיל לשרוק, ואז שאר הבלונים,
בצרור שנשאר לרגלי העץ, החלו להאיר. כל בלון האיר בצבע שלו.
וברגע שהשריקה פסקה, החלו הבלונים לפקוע ללא קול. וכל בלון
שפקע, הפיץ נתזי אור.
"כמו זיקוקים!", חשב הילד, "רק בלי הרעש של הפיצוץ!"
בסוף נותר רק הבלון הכחול. הילד נטל את צרור החוטים והתיר את
הבלון הכחול. ואז התנפח הבלון ופרח לגובה והאיר את הכל באור
כחול.
הירידה מההר הייתה שקטה. הילד צעד במרץ, אך צעדיו היו חרישיים,
ללא קול. ולרגלי ההר, מעבר לסלע כחול, המתין לו המכשף הזקן.
והוא נראה מעט משונה, כיוון שזקנו ושערותיו היו כחולים.
והמכשף פנה אליו ודיבר ללא  קול, ורק שפתיו התנועעו בשקט: "זמן
רב המתנתי לך!"
"אני רוצה הביתה!", אמר הילד, ללא קול.
"הדרך ארוכה!", אמר המכשף.
"אז בשביל מה אתה מכשף? תעשה קיצור דרך!"
והילד הלך בעקבות המכשף, בין הסלעים הכחולים. פרחים כחולים וכן
עצים מכוסים בעלים כחולים, היו מפוזרים לאורך השביל. והשביל,
ניכר שהרבה אנשים עברו בו.
"מה בסוף היה עם הגלידה?", שאל הילד ללא מילים את המכשף. הוא
שאל כי היה משעמם ללכת ככה סתם.
"כבר שכחתי אותה בכלל!", ענה המכשף. וכשהוא נזכר עכשיו בגלידה,
הלשון הכחולה שלו ליקקה את השפתיים.
על שפת הים, הילד עצר וחלץ את נעליו. את הגרביים שם בכיס, ואת
הנעלים החזיק ביד. הוא התקרב אל הים הכחול, ים ללא גלים.
"איזה קור!", חשב כשנגעו רגליו במים, "המים ממש קרח!"
הוא מיהר בעקבות המכשף שנעלם כמעט מעבר לסלעים, ורק המצנפת
המשונה שלו נראתה מתנועעת מרחוק.
"היי! חכה לי!", קרא הילד ללא קול.
המצנפת, שהייתה עכשיו כחולה, חדלה להתנועע. המכשף עמד שם,
מצייר עם הנעל בחול, ציורים בכחול. הוא צייר מעגל, סביב עצמו.
ובתוך המעגל צייר שתי עיניים וחיוך.
המכשף קרא לילד, בתנועת אצבע, לבוא ולעמוד במרכז המעגל, לידו.
ואז הוא הסיר את כובעו קרב אותו אל פיו ונשף לתוכו. הכובע תפח
וגדל. וכשהכובע היה ממש ענק, הפך אותו המכשף, כך שהכובע כיסה
אותו ואת הילד. ועכשיו הכובע איבד לאט לאט, את צבעו הלבן
והצטבע בכחול שקוף.
"אנחנו נמצאים כאילו בתוך בועת סבון!", חשב הילד.
"לא בועה, אלא בלון!", אמר המכשף ללא קול.
והבלון, שהיה עתה גדול ביותר, התרומם וריחף מעל לים הכחול
החלק. ומדי פעם הוא הנמיך מעט ונגע במים, ואז ראה הילד את
הדמות המשתקפת בהם, הפוכה. והנה הצבע הכחול הפך דהוי, ובמקומו
שבו הצבעים הטבעיים. הים - תכלת. העננים - לובן. והבגדים שלו
ושל המכשף נראו בצבעם האמיתי.
המסע מעל לים הסתיים בנחיתה על אי קטן, אי מכוסה ביער של
בלונים. הבלונים צמחו שם במקום עצים ובמקום פרחים. ומעל לעצים
ומעל לשבילים נראו בלונים מרחפים. ועל כל בלון היה מספר, כמו
מספר של מכונית. ובבלונים ישבו אנשים. אנשים שריחפו סתם, ממקום
למקום. ואנשים שישבו שם עם סל קניות. ואימהות שהובילו את
הילדים הקטנים לגן. וגם אנשים שהובילו את הכלב לטיול. וזה היה
מצחיק, ואפילו קצת משונה לראות בן אדם מרחף בתוך בלון שממנו
משתלשלת רצועה, והכלב מתרוצץ למטה ונעצר מדי פעם ליד גזע של
עץ-בלונים.
הילד יצא מהבלון והסתכל בסקרנות על עולם הבלונים. המכשף הראה
לו את השעון, והצביע על השעה שתים-עשרה.  והילד הבין שזו השעה
בה צריך לחזור.
וא שוטט בתוך חורשת בלונים ומשם יצא אל עיר הבלונים. לא היו
כלי רכב בעיר, מלבד בלונים מרחפים. הבתים היו בעצם בלונים.
בכיכר היה מגדל עם שעון-בלון, נפוח. בקצה העיר נראו הארובות של
בתי החרושת. הן פלטו עשן בצורת בועות.
הילד עבר ליד חניון בלונים. היו שם עמודים אליהם קשרו הנהגים
את הבלונים שלהם. הבלונים היו בכל מיני צבעים, והייתה שם תנועה
סואנת של בלונים, אולם בשקט, שהרי לבלונים אין מנוע.
הילד הלך לאיטו בין בתי-הבלון. לא היו כבישים במקום זה. היו
מדרכות בלבד. לאורך המדרכות היו ערוגות של פרחי-בלון, וביניהם
שדרות של עצי בלון. בקצה אחת השדרות ראה הילד גנן-בלונים מציב
בלונים חדשים במקום אלה שיצא מהם האוויר, או אלה שדהו בשמש.
"מה אתה עושה עם אלה?", שאל הילד.
"מז'תומרת?", שאל גנן-הבלונים, "אני מתקן את המקולקלים. מנפח
אותם וזהו! ואת הדהויים אני צובע! זאת העבודה שלי. לא?".
בדרכו ראה הילד חנות של בלונים. הוא נכנס, מתוך סקרנות.
"מה אתה רוצה, ילד?", שאל אותו המוכר.
"אני?... שום דבר!"
"איפה ההורים שלך? הלכת לאיבוד?"
והילד, שנזכר פתאום שהוא באמת הלך לאיבוד, לא ענה.  
"נו?", שאל המוכר.
"..אני.. אני.. באמת הלכתי בעצם לאיבוד!", ענה הילד והרגיש קצת
עצוב.
"לא נורא!", אמר לו המוכר, "קח איזה בלון ותיסע הביתה,
ובהזדמנות תחזיר לי אותו. בסדר?"
"תודה!", אמר הילד, "אבל אני לא יודע לנהוג בלונים!"
"אולי אתה רוצה גם רשיון לנהוג בלונים?", צחק המוכר, "תיקח
בלון ולך מהר הביתה, לפני שההורים שלך יתחילו לדאוג!"
"אז גם פה, בארץ המצחיקה הזו, יש לאנשים דאגות. לפי איך שהם
נראים, חשבתי שהם כולם מאושרים!", חשב הילד, והוא אמר: "תודה
רבה!"
הוא נכנס לתוך הבלון, שיחק קצת בידיות שלו, ונהג אותו החוצה.
הוא ריחף מעל למדרכה, ואחר כך לאורך שדרת עצי-הבלון. בדרך,
כשעבר מעל חתול אחד, היה לו חשק להבהיל אותו, אבל הוא חשב שזה
לא מתאים לעשות דבר כזה, בארץ הזו. רק עכשיו אני שם לב שהמוכר
דיבר אלי בקול, ושבכלל נשמעים כאן קולות וצלילים", אמר הילד
לעצמו, כשהחתול קרא לעברו: "מייאו!"
מכאן ריחף הילד אל מרכז העיר. כל במדרכות, כך ראה מלמעלה,
מובילות אל כיכר במרכז העיר. השלטים המכוונים אל הכיכר היו
בצורת משולש. גם הכיכר עצמה הייתה משולשת, והכיסאות, בבתי
הקפה, וגם השולחנות, כולם היו משולשים.
"משונה!", חשב הילד.
כיוון שהשולחנות היו משולשים, ישבו ליד כל שולחן שלושה אנשים.
המלצרים חבשו על ראשם כובע בלון, בשלושה צבעים. והסינר שלהם
היה בצורת משולש. הילד הנחית את הבלון בחניון וקשר אותו. הוא
טייל בין השולחנות והרגיש קצת רעב. כשהתקרב אל דוכן הגלידה,
ראה שאנשים והילדים אינם משלמים, אלא מדקלמים, כל אחד, מספר.
הוא נזכר שעל הבלון שלו היה המספר333-000 :
"ומה בשבילך?", שאל מוכר הגלידה.
"גלידה עם שוקולד ודובדבנים!", ענה הילד.
"ומה המספר שלך?", שאל האיש.  
והילד אמר: "שלוש-שלוש-שלוש-אפס-אפס-אפס!"
והמוכר תיקתק את המספר במכונה והגיש לו את הגלידה.
השעון הגדול, שעון-הבלון, המוצב על המגדל בקצה הכיכר, הראה את
השעה שתים-עשרה. ובעת שהמחוגים נפגשו, נשמעו שנים עשר צלצולים.
והאנשים, בכל בתי הקפה בכיכר, הזיזו את כיסאותיהם, קמו והלכו
לכיוון הבמה המשולשת. על הבמה עמד איש שסידר את
המיקרופונים. המיקרופונים היו בצורת משולש.
וכשהוא אמר ברמקול: "אחת! שתיים! שלוש! ניסיון!", נבהלה להקת
היונים בכיכר והתעופפה ופרחה לה, בנפנוף כנפיים קולני.
הקהל עמד בשקט. עיני כולם מופנות אל הבמה. ואיש אחד, קטן, עלה
לבמה. והייתה לו עניבה ירוקה, משולשת. והעדשות במשקפיו היו
ירוקות-משולשות אף הן. האיש הסתכל סביב, ולאחר המתנה קלה, אמר,
כשדבריו מהדהדים בכיכר: "תקופת הבלונים עברה! העולם שלנו צועד
לקראת המחר! יחי המשולש הקדוש!"
והוא הניף משולש ירוק מקרטון. והאנשים היססו מעט, ויש כאלה
שמחאו כפיים. והייתה בקהל התרגשות. ואנשים אמרו איש לרעהו:
"הוא צודק! הבלונים שייכים לעבר!"
ואחרים שאלו: "מה רע בבלונים?"
ויש כאלה שאמרו: "הוא רוצה להחריב את העולם! הוא רוצה את
השלטון!"
ואיש אחד צעק בקצב: "המ-שו-לש ל-של-טון! המ-שו-לש ל-של-טון!"
ואחרי מספר דקות הצטרפו אליו עוד אנשים. וכשנוצרה מקהלה, היו
מעט האנשים, מאוהדי הבלונים, מוקפים באוהדי המשולש. והם לא
הרגישו נוח, ולכן הצטרפו אף הם למקהלה. והנה, כל הציבור קרא
יחד: "המ-שו-לש ל-של-טון! המ-שו-לש ל-של-טון!"
ואז האיש הקטן, על הבמה, הרים מחט בגודל מקל של מטאטא, וקרא:
"אנחנו נפוצץ להם את הבלונים!"
והקהל קרא: "נפוצץ!"
ואחר כך הוא הניף את משולש הקרטון ואמר: "יחי המשולש!"
והאנשים קראו בקול: "יחי!"
והם הרגישו שטוב להם יחד. ואיש אחד הציב סולם ליד מגדל
שעון-הבלונים. והאיש הקטן על הבמה המשיך: "נפוצץ את הבלונים?"
והקהל זעק: "נפוצץ!"
והוא ירד מהבמה, על כתפו מחט-הענק, מלווה בקריאות קצובות:
"נפוצץ! נפוצץ!"
האיש טיפס בסולם ועלה בשלביו לפי קצב הקריאות, כעין טקס.
וכשהגיע למעלה, פנה לאחוריו וצעק דבר מה אל הקהל. ולא ניתן היה
לשמוע אותו, אולם כולם הבינו והגבירו את קולם: "נפוצץ!
נפוצץ!"
והאיש הניף את ידו ותקע את מחט-הענק בבלון השעון, בראש
המגדל....  נשמע קול פיצוץ עז. היונים שוב התרוממו ופרחו,
והקהל השתולל מהתרגשות, ונשמעו סערת מחיאות כפיים.
הילד, שעמד כל הזמן בשולי הכיכר, חש שהמחזה אותו ראו עיניו זה
עתה, יש בו משהו לא בסדר, אך הוא לא ידע להסביר מהו.
האיש הקטן שב והופיע על הבמה. הוא הניף את ידיו. באחת מהן אחז
את המשולש הירוק, ובשניה את מחט-הענק. והקהל המשיך לקרוא:
"נפוצץ! נפוצץ!"
והילד ראה קבוצת נערים, בתספורת קצרה, מחטים בידיהם, רצה כאיש
אחד אל מגרש החניה, ושם התפזרו ועברו מבלון אל בלון, דוקרים
וקורעים ומפוצצים את הבלונים. ועם כל פיצוץ הם צועקים: "נפוצץ!
נפוצץ!"
וכשלא נותרו בלונים לפוצץ, פסקה המהומה. וכשכולם נרגעו והשתרר
שקט, היו אנשים ששאלו: "אם אין בלונים, איך נוכל לנוע ממקום
למקום?"
ואישה אחת אמרה: "איך אני אסחב סלים מהשוק?"
ואיש אחד אמר: "איך ניקח בבוקר את הילד לגן?"
ולאט לאט האנשים הרגישו מבולבלים.
והילד, שלא היה לו עכשיו בלון, נזכר שהוא קבע להיפגש עם המכשף
בשעה שתים-עשרה.
"מה עושים?", שאל את עצמו.
והנה פתאום, בשמיים, מעל לכיכר, הופיע בלון אדום גדול. והבלון
נחת ליד הילד, וכל העיניים התבוננו בבלון היחיד שנשאר כאן.
והמכשף הציץ מהבלון ואמר לילד: "בוא מהר! בוא תיכנס!"
והאיש הקטן על הבמה צעק ברמקול: "לפוצץ! לפוצץ!"
וקבוצה של צעירים, בתספורת קצרה, רצה לכיוון הבלון עם מחטים
שלופות.  המכשף והילד נחפזו להמריא. הם התרוממו מעל לכיכר
והתבוננו מלמעלה.
"איזה מזל!", אמר הילד, "עוד היו מפוצצים את הבלון. היינו
עלולים להיתקע כאן!"
"עכשיו תעצום את העיניים!", אמר המכשף, "אני מאיץ!"
וכשפקח הילד את עיניו, ראה שהם נחתו על ראש ההר, ליד העץ. ושוב
היה העולם כחול.
"עכשיו", אמר המכשף, "תעצום עיניים, וכבר אנחנו מגיעים חזרה".
כשירד הילד בכיכר, ליד המזרקה, נראה היה לו שעבר זמן רב מאוד
מאז החל הטיול עם הבלון, אולם, אותם האנשים, ואותן האימהות עם
התינוקות, ישבו עדיין סביב. הילד, שחש עייפות, החל ללכת הביתה.
בקצה הכיכר, ליד דוכן הגלידה, ראה מרחוק בלון. הוא פנה לשם
בריצה. כשהגיע, מתנשף אל הדוכן, ראה שם איש עם זקן לבן, על
ראשו מצנפת כמו של גמדים, והוא צועק: "בלונים! בלונים בשקל!"
הילד התקרב אליו וקרא: "היי!"
האיש פנה אליו ושאל: "אתה רוצה בלון?"
הילד שאל באכזבה: "אתה לא מכיר אותי?"
האיש התבונן בו ואמר: "אני כבר זקן. אני שוכח דברים".
הילד הרגיש שעצב משתלט עליו. הוא פנה מן המקום והלך עצוב.
פתאום הוא שמע מישהו קורא: "היי!"
הוא פנה לאחוריו. האיש קרץ לו בעינו.