כאשר סיימתי את לימודי בתיכון, החלטתי לקחת את כל חסכונותיי
ולנסוע כמה שיותר רחוק. כל המשפחה אמרה לי לנסוע, הם אמרו שרע
בישראל. החברים, לא הפסיקו להפציר בי שאני בעל מזל מדהים אשר
לא מעריך את מה שבידו. לכל חברי היה תאריך גיוס קרוב, ורק אני,
איכשהו הייתי אמור להתגייס שנה וקצת אחרי כולם. הם קינאו,
בטיפשותם. אני אישית רציתי להיות בצבא, לא רציתי להסתובב בין
ארגנטינה לברזיל ולא רציתי להיות בין ההיפנים וההודים. רציתי,
להיות בלי בית, בלי מנוחה, עם הרבה עבודה, ואולי גם קצת קרב
מגע. זה בדרך כלל לא מזיק.
הבעיה הגדולה ביותר הייתה שלא היה איתי אדם אחר הנמצא בחופשה.
לא ידעתי איך ארגיש לטייל לבד. הכי לבד שטיילתי היה בקפריסין
עם עמית. מה כבר יכול לקרות בקפריסין, זה כמו ללכת לישון אצל
חברים, רק ששם חופים ואנשים שלא תמיד מבינים עברית. התחלתי
לעשות הרבה מחקרים, לשאול אנשים, הפכתי להיות קוץ בתחת של
העולם. לי לבד הייתה חופשה ארוכה לפני, וכולם היו צריכים לשמוע
עליה, ולעזור לי עם מה שהם רצו מכל, אך לא יכלו לקבל. אחרי
מחקרים רבים, "עצבנים" באינספור פעמים וכל מיני בעיות אחרות,
החלטתי על ההתחלה של דרכי.
התחלתי בקטן, טיול באירופה אשר התחיל בלונדון. בלונדון ביליתי
את רוב זמני, בטפשותי בפאבים. אין לי יותר מדי זכרונות שם,
אולי איזה בלונדה אחת אבל אני לא בטוח במאה אחוז. יצאתי משם די
מהר לכיוון צרפת. בצרפת היה די משעמם, התחברתי שם עם איזה
מטורפת, שלא ידעה דבר חוץ מאומנות. טוב לא אוכל לומר שלא ידעה
שום דבר. הנסיעה מזרחה באירופה לא ממש עבדה, את אמסטרדם חוויתי
בעיקר במלון במיטה. לפעמים הסמים, לפעמים זיונים, מה שבא באותו
רגע. בפראג לא נשארתי עד סוף היום, החלטתי שהכיוון צריך להיות
מערבה, החלטתי שאירופה כבר לא בשבילי.
הגעתי לדרום אמריקה, לבואנוס איירס. המקום היה יפיפה, התחברתי
אליו מהר. שם פשוט זרם לי הכל, רעיונות לכתיבה, רעיונות
לטיולים, ואפילו שירה. אני חשבתי על כל חיי והתחלתי להבין את
כיווני החיים, את המשמעויות שאני רוצה להשיג, לפחות את הדברים
השוליים. חייבים להתחיל ממקום מסוים. בקרנבל של ריו, פגשתי
ג'ינג'ית נחמדה. היא הייתה גם בטיול מישראל, גם לה דחו את
הצבא. שמחתי כל כך, שכחתי כמה התגעגתי אל העברית, שכחתי את
המגע של אישה טובה. אבל הכי חשוב, גיליתי את המגע של שיערה,
שיער ג'ינג'י שולט, אין ספק. במיוחד שהוא ארוך ונעים כמו שלה.
כייפנו ביחד כל כך הרבה. ביום ביומו החלטנו לטפס על הרים, כמו
אחרים רבים שהיו לפנינו. אנחנו לא כאלה מיוחדים. הטיפוס לקראת
הסוף היה מאוד בודד, נזכרתי בחיפושי המשמעות שהתחילו
בארגנטינה. עם נימה צינית של טלנובלות, החלטתי לעזוב את דרום
אמריקה, ולנסוע להודו, ללמוד קצת, לגלות את המשעמות החשובה.
היה כל כך קשה לעזוב את אותה ג'ינג'ית, היא הייתה חשובה לי מכל
אז, אבל האמנתי שהמשמעות חשובה יותר. ידעתי שהסיכוי שאראה אותה
בעתיד אם אעזוב נמוך ביותר. במיוחד כשהיא אמרה, 'אם תעזוב,
הסיכוי שתראה אותי בעתיד נמוך ביותר'. אבל אני הייתי עקשן
מלידה. ככה גם התנהגתי כלפי לימודי בהודו, עקשן, וחתרן, לעולם
לא מפסיק. עם השקדנות והכוח, עברתי חודשים של התנזרות ולמידה,
דיחות עם הגורו וגם הרבה הבנה. בשיחתי האחרונה עם הגורו, הוא
שאל אותי, 'נו, אז מהי משמעות החיים בשבילך'. אחרי חשיבה
ארוכה, דמעה קטנה וצביטה מאוד גדולה בלב, אמרתי לו שאת משמעות
החיים שלי לא אראה עוד, כנראה, הסיכוי לכך הוא נמוך ביותר.
אמרתי לו שהמשמעות היא כתומה, ושלפעמים לא צריך לגלותה.