בלי שום תרועת חצוצרות ובלי שום משמר כבוד, מזדחלת לה אל חדרי
השעה שש בבוקר, ולוחשת לי באוזן שהגיע קיצו של עוד לילה לבן,
שהגיע הזמן לתת לכרית להתייבש מהדמעות, לשים אולי קצת קרח על
פרקי כף היד ולבקש יפה סליחה מהקיר. עוד פעם.
הדוא"ל מספר לי על המון המון יצירות חדשות של יוצרים שאני מנוי
אליהם באתר (צונזר למען מניעת פרסומת סמויה לא-סמויה), ויש לי
מה לעשות לפני המקלחת של הבוקר.
לפעמים קורה שבדיוק כשאני קורא יצירות שלה, היא מתעוררת וכותבת
לי הודעה בסלולרי. אני לא צריך לבדוק מי השולח בשביל לדעת, אני
כבר יודע מראש ברגע שאני שומע את הצלצול של ההודעה. היא היחידה
שיודעת שבשעות כאלו בנאדם צריך לדבר עם מישהו יותר מאשר בשעות
קונבנציונליות כמו ארבע אחרי הצהריים.
על מה מדברים? עליה, עליי, נירוונה לעומת קורן, שדים בעולם,
קולות בראש, כאב, פסיכותרפיה, וכל מיני דברים סוריאליסטיים שרק
התדר אליו מכוונים הראשים שלנו יכול להנפיק.
דבר אחד יושב לי כמו צמר בגרון...

"בחמישי הבא יש ערבמה, ואת באה איתי!"
"למה? אתה רוצה לסבול מסעיפים נפשיים? ה"אנשים" האלו שאתה צועק
עליהם אחרי שאנחנו מדברים, זה לא אנשים!"

איך אני יכול להסביר לה? אני מבין שאחרי כל מה שהחיים האכזריים
האלו עוללו לה היא איפשהו גרמה לעצמה להבין שאין בה כל דבר טוב
ושהיא מביאה רק רע לאנשים, אבל ראבאק! ממתי אני אנשים? אני לא
זוכר שום פעם שבה גרמתי לה להבין בשום דרך שהיא גורמת לי
איזושהי מועקה...
אהבתי תמיד לדבר איתה, אפילו אם זה על אותו דבר אלף פעם, רק
בשביל לנסות איכשהו לגרום לה להרגיש טוב יותר...הלוואי
ויכולתי...

השעה שש בבוקר מגיעה שוב, ואני כבר יושב עם חיוך על השפתיים,
בידיעה שבקרוב תגיע ההודעה שלה. משהו בסגנון "היום יש לי פגישה
עם יועצת בית הספר, מסכנה האישה..." או "תגיד, יצא לך פעם
לאכול דבק מגע?" או כל דבר כזה שפירושו בעצם "רע לי...רע לי כל
כך..."
אם היתה מולי, הייתי אוסף אותה אל חיקי ומחבק, מחבק הכי חזק
שבעולם ולוחש לה "גם לי רע, את יודעת? אז הנה, את לא לבד...אני
פה איתך, רע לנו ביחד..." ואח"כ להסתכל לה עמוק בעיניים
ולהבטיח לה שכעת כשהאהבה מתה והתקווה מובטלת, ואני אביר ללא
מלחמה וללא מפקד, אני אמשיך להילחם, שכן זו דרכו של אביר,
ובמסעיי אלחם למענה בכל צורה בה אוכל. בצורה זו או אחרת, אני
נשבע, אצליח לשפר את הרגשתה, לפחות קצת.
אני לא יודע מה היא באמת חושבת...אם היא באמת חושבת שלא אכפת
לי ממנה, שאני לא אוהב לדבר איתה, שלא משנה לי מה קורה לה או
שהלב שלי לא בוכה איתה כשהיא סובלת...אני כן יודע שבסופו של
דבר היא תיאלץ לוותר, היא תיאלץ להאמין לי ולהביןם עד כמה היא
חשובה לי, וכמה אני רואה בידידות העמוקה שלנו ברכה.
אני, שהושלכתי ונעזבתי ככלי אין חפץ בו כל כך הרבה פעמים,
שנוצר כל אדם אשר לו אני יכול לקרוא ידיד, שכל כך מפחד להישאר
לבד...היא הרי יודעת את זה, היא הרי מכירה אותי!!!
ועדיין...משהו בתוכה מונע מכל האהבה שאני מנסה לשדר לחדור,
משהו מכריח אותה להישאר בחוץ ולהתדפק על דלתיים נעולות...
כרגע, אני מקווה לשני דברים. גם לכך שהדלתות ייפרצו ושהיא תדע
איזה מקום מיוחד יש לה בלבי, וגם שהיא שונה, שהיא לא תלך, ושגם
לה אכפת לפחות קצת...

באמת ובתמים, מעולם לא הייתי כה מאושר מן העובדה שהשעה שש
בבוקר ואני לא ישן.