ילד אחד יצא אחרי הצהריים לאכול פיצה במדרחוב. היו המון אנשים
והצפיפות הייתה גדולה. בפיצריה היה תור ארוך. כשסוף סוף קיבל
הילד את הפיצה ואת פחית-השתייה, חיפש מקום לשבת, כי פיצה זה
דבר שיכול ללכלך כהוגן את הבגדים עם כתמי קטשופ וגבינה צהובה
שתמיד נוזלת לך כשאתה לא שם לב.
הוא מצא ספסל פנוי, הניח עליו את הפחית וישב לאכול. איש אחד,
עם תיק גדול, התיישב לידו. האיש הוציא מן התיק מצלמה, הרכיב
עליה עדשה ארוכה ואחר כך ישב והתבונן באנשים שטיילו במדרחוב.
מדי פעם היה מכוון את המצלמה ומצלם כל מיני אנשים שעברו שם.
הילד סיים את הפיצה והשליך את פחית-השתייה אל הפח הסמוך. אחר
כך הוציא ממחטה וניגב בנימוס את השפתיים. הוא המשיך לשבת על
הספסל, ליד הצלם. אחרי זמן מה, כשהיה לו אומץ, הוא שאל: "מה
אתה מצלם?"
הצלם אמר: "אני מצלם טיפוסים מעניינים!"
"ומה אתה עושה עם התמונות? אתה מוכר אותן?"
"לא! אני שם באלבום".
"אז מה יוצא לך מזה? אצלנו, בבית הספר, כשמגיע צלם, צריך לשלם
בשביל התמונות".
"אני סתם אוסף טיפוסים", ענה הצלם, "אני כאילו צד את הטיפוסים,
אבל לא ברובה, אלא במצלמה.."
"אהה!", אמר הילד.
הצלם המשיך במלאכתו. הילד התבונן בסקרנות. הוא רצה מאוד שהצלם
יצלם גם אותו, אבל לא היה לו אומץ לבקש, לכן היסס.
לבסוף אמר בגימגום: "אולי.. אולי תצלם גם אותי?!"
הצלם הניח את המצלמה בצד, על הספסל. הוא הסתכל במבט ארוך בילד
ואחר כך אמר בזלזול: "אתה? אתה לא טיפוס מעניין! אתה סתם אחד!
אין בשביל מה לצלם אותך!"
הילד הרגיש כאילו הפך להיות קטן קטן ולא חשוב. הוא סגר את
השיניים חזק, כי הבכי עלה כבר בגרונו. הוא קם ואמר מבין
השיניים: "אני כן טיפוס!" ורץ מהר מן המקום. כשהגיע הביתה,
שאלה אימא: "מה קרה? רבת עם מישהו?"
הילד, שלא ידע בעצם למה נעלב, אמר: "אני רוצה לטייל מחר
במדרחוב. בסדר?"
"אבל רק עכשיו היית שם! לא?", התפלאה אימא.
"כן! אבל אני רוצה לטייל איתך".
"טוב!", ענתה אימא.
למחרת אחרי הצהריים הלכו הילד ואימא שלו לטייל במדרחוב. אימא
הסתכלה בחלונות ראווה של בגדים. הילד התעכב ליד חלונות ראווה
של חנויות צעצועים ושל נעלי ספורט. כשהגיעו לכיכר, התיישבו על
ספסל ואימא נתנה לילד כסף שיקנה לשניהם פיצה. הם ישבו ואכלו
בשתיקה. בסוף שאלה אימא: "למה בעצם רצית שנטייל יחד?"
הילד סיפר לה על הצלם ועל מה שאמר לו. ושוב הוא הרגיש את
הדמעות.
אימא שמה את ידה סביבו, חיבקה אותו ואמרה: "בשבילי, אתה הילד
הכי חשוב בעולם!"
וכך הם ישבו שם על הספסל הרבה זמן, והילד הרגיש שהוא באמת
חשוב, לפחות לאימא שלו. כשהתחיל להחשיך, אמרה אימא: "בוא
חמודי! נלך! אני צריכה לקנות לך משהו".
הם נכנסו לחנות של צלם. אימא אמרה לצלם: "תעשה לילד
תמונת-פספורט על המקום!".
כשהצלם סיים, שאלה אימא: "יש לך מסגרת בשביל זה?"
והצלם ענה: "גיברת, אני יכול לשים את זה במסגרת או במדליון!"
"יופי!", אמרה אימא, "תשים לי את התמונה במדליון עם שרשרת
לצוואר!"
"את רוצה שאחרוט כמה מלים מאחור, גברת?"
אימא ענתה: "תכתוב שם: 'מאימא - לילד הכי חשוב בעולם!'"