הגעתי לבית הקברות בשלוש. הוצאתי את האקדח מהתיק, הכנסתי את
המחסנית, ואחרי שהכנסתי אותו למכנסיים לבשתי את החולצה
המלוכלכת של חברת האבטחה מעל לטי-שירט ונכנסתי לעמדה.
בפנים כבר חיכו לי השולחן המתנדנד, הקומקום החשמלי, הרדיו,
ואייל האידיוט, שבדרך כלל התעקש לשמוע רשת ג', לקלל את החברות
שלו בפלפון ולהסריח מהפה.
אמרתי לו שלום, הוא הנהן בראשו והציע לי בייגלה, לקחתי קצת
והתיישבתי בכסא ליד הכניסה, החזקתי את השלט של השער החשמלי ביד
והתחלתי ללמוד מהספר הגדול של הפסיכומטרי, שאלות על בריכות
וברזים וכאלה, בכל פעם ששמעתי מכונית הרמתי את הראש ולחצתי על
הכפתור של הפתיחה, אם הנהג צפר הייתי מחכה עד שיתקרב ממש אל
השער, מסתכל עליו כמה שניות, ורק אז פותח, אני שונא את הרעש של
הצפירות.
אחרי שעה בערך הגיעה משאית, למשאיות אסור להיכנס בלי אישור, אז
יצאתי לכיוון שלה כדי לבדוק אותה.
לנהג לא היה אישור, הוא התחיל בנוהל נהגי משאית - שמנים -
מזיעים - שקרנים - בלי אישור למשאית (שכחתי את האישור בבית,
אין לי כלום במשאית, אני מבקר את הקבר של דודה שלי, אני בן אדם
חולה, בחייך, יאללה תפתח, כוס אימא שלך) הוא היה די מקצועי
בזה, טיפסתי על הסולם של המשאית כדי לראות שבאמת יש לו חומרי
בניין בפנים, היו לו שם מצבות וחול ומלט. כשירדתי אמרתי לו
להסתובב ולנסוע משם.
ואז ראיתי את המכונית של החברה- קדישא מתקרבת, ואיזה 50
מכוניות מאחוריה, לוויה. גם הוא ראה. "אני לא יכול לנסוע
אחורה, ואין לי מקום להסתובב" הוא חייך, חשבתי כמה שניות
"אם אתה לא יכול להסתובב כאן תיכנס עם המשאית ותסתובב ליד
הכניסה מאחורי העמדה" אמרתי לו את זה איזה שלוש פעמים וכדי
להיות בטוח שהוא הבין עשיתי גם תנועות עם הידיים, לחצתי על
הכפתור והשער עלה.
הוא נכנס, צפצף פעמיים, הסתכל עלי מהחלון, צפצף שוב והמשיך ישר
לתוך בית הקברות, התחלתי לרוץ אבל התייאשתי אחרי כמה מטר, אין
לי כוח. נכנסתי לעמדה.
"המניאק" אמרתי לאייל, הוא לא הרים את הראש מהטלפון "המניאק
הזה נכנס, יש בעייה"
הוא סימן לי עם היד לחכות שנייה ועבר ללחישות רמות "בת זונה,
אם את חושבת שאני צריך בחורה שהפה שלה יותר מסריח מהכוס שלה את
חושבת לא נכון" .
הוא ניתק, הרים את הבלורית האימתנית שלו ואחר כך את שאר הפנים.
וחייך את חיוכו המאוס, מעולם לא ראיתי בנאדם עם כל כך הרבה
שיניים.
"היא תתקשר" הוא הרגיע אותי "מה קרה?"
"הכנסתי משאית עם חומרי בנייה פנימה, המניאק אמר שהוא רק
מסתובב"
"אידיוט" אייל הסתכל עלי ושלח את ידו לשקית הבייגלה "נותנים
לבנאדם כזה נשק, בחיי"
"לא נגיד כלום ואף אחד לא ידע" ניסיתי.
"אתה תסבך אותנו, אני מודיע לויקטור" (ויקטור הוא האחראי שלנו,
הוא גבוה, רזה קרח, ידיים ארוכות, מבטא לא ברור, שמעתי שאשתו
עזבה אותו, לא משנה) "תעזוב" אמרתי אבל המניאק כבר לחץ על
הביפר.
ויקטור מקבל את ההודעה, הוא לא עונה, אחרי עשר שניות הטלפון
מצלצל, אני עונה, זה ויקטור, הוא מודיע לי שאני מטומטם ואומר
לי להעביר אותו לאייל, אייל מסמן לי לחכות רגע, מכניס את
החולצה למכנסיים ולוקח את הטלפון, הוא יודע לדבר יפה, אייל.
"ערב טוב אחי", אני מכניס את הספר של הפסיכומטרי לתיק, "כן,
הייתי בסיור",
המכונית האחרונה של ההלוויה נכנסת ואני סוגר את השער, "אתה
מכיר את האידיוט הזה, תסמוך עלי, אין בעיה" אייל סוגר את
הטלפון "אנחנו צריכים לעצור אותו ביציאה עד שויקטור מגיע, אם
לא הם יפטרו אותך, יאללה" אני יוצא החוצה, אייל יוצא אחרי,
סוגרים את השער של היציאה, מחכים, המשאית מגיעה, אנחנו לא
פותחים, הוא לא מאמין, צועק, פניו מקבלים גוון אדום כהה, אנחנו
מספרים לו שויקטור מגיע ואולי גם משטרה, הוא צורח עלי ועל
אייל, מתחנן, בסוף הוא לוקח אחורה עם האוטו, חוסם עכשיו גם את
הכניסה, יוצא החוצה, מתקדם אלי, הוא גדול, רע, מזיע, מקלל אותי
ואת האמא שלי ואת האמא של אייל שבדיוק עכשיו החברה המטומטמת
שלו החזירה לו צלצול ואת ויקטור ואמא שלו ואת חברת האבטחה ואת
עיריית ירושליים ומה לא, מגיעה לוויה חדשה, איזה שלושים
מכוניות, הכניסה לבית הקברות עדיין חסומה, האוטו השחור של
החברה קדישא מלפנים, צופר, הנהג משאית מתקרב, עשר סנטימטר
מהפרצוף שלי, צועק, "בן זונה", "ילד מטומטם", "הלוואי שתקבל
סרטן", מסריח לו מהפה, החברה קדישא צופרים, גם המכוניות
מאחורה, אנשים יוצאים, צועקים, עלי, על הנהג, חלק בוכים,
בגללי, צרחות, מטומטמים, סרטן," תעוף אחורה", מה, אייל צועק
לחברה שלו בת זונה ומנתק, הוא מתקשרת עוד פעם, איש אחד גבוה
בחליפה שחורה מבקש את הפרטים של האחראי, איפה ויקטור, הנהג
קופץ, הוא רושם את השם שלי והתעודת זהות, הוא דוחף אותי אחורה,
אני נתקע באייל, הלוויה הקודמת יוצאת, יש פקק גם ביציאה,"שתקבל
סרטן כלב", איפה ויקטור הזבל הזה, אני מקלל והנהג של המשאית
והנהג של החברה קדישא והילדים של המנוחה, היא מתה, בושה, אייל
צועק עוד משהו לחברה שלו ומנתק בדרמטיות, "היא סתם מזדיינת"
הוא מדווח ונכנס לעמדה להגביר את הרדיו, אביב גפן צועק מבפנים,
כל השאר מבחוץ, הם באמת מתעצבנים, גם למות אי אפשר, מישהו
מתקשר למשטרה עכשיו, או לראש העיר,"אני הולך לבכות לך תהייה
חזק.." מטומטם, הצפירות לא מפסיקות לשנייה, תן להיכנס כבר, כמה
אנשים התיישבו בצד, עצובים, בחורה אחת בוכה, כלב, היא יפה,
סרטן, די.

"טוב" אני אומר לנהג ":תצא, יא מניאק, תצא" הנהג מנגב את הזעה
מהפנים עם החולצה האדומה שלו, הכרס המכובדת נחשפת לקהל האבלים
המזועזע, והולך במהירות למשאית, אני פותח את השער של היציאה
והוא יוצא, לא שוכח לעשות תנועה מגונה בדרך.
אנשים נכנסים למכוניות, החברה קדישא מוביל וכל השאר אחריו,
אנשים מביטים בי בשנאה, נוסעים פנימה, כביש הגישה לבית הקברות
מתרוקן.

אחרי עשר דקות ויקטור מגיע, מנופף בידיים הארוכות שלו, מאיים
שיוריד לנו מהמשכורת, אייל לוקח אותו לצד, מסביר לו שהכל
באשמתי, אני שותק, ויקטור הולך, הלוויה יוצאת אחרי ארבעים דקות
בערך, אני מחפש את הבחורה היפה שבכתה אבל לא רואה אותה, החושך
יורד מהר ואנחנו נועלים את השערים, בלילה אין כמעט הלוויות,
מגיעים רק שיכורים, מסוממים, חסידי ברסלב, וחסידי ברסלב
שיכורים ומסוממים.
בשמונה היה תורי לסייר, לקחתי את הפנס והלכתי בשביל הסיור ליד
הגדר, כשהגעתי למצבה הישנה של מרים בת שושנה ואברהם דרעי,
והרמתי את טופסי החתימה שהיו מונחים עליה, מתחת לאבן קטנה,
ראיתי שני צבאים, אולי אמא ובן, עומדים על גבול בית הקברות,
בחורשה, קרובים אלי, כיביתי את הפנס, הצבאים לא זזו, גופם
הבריק מאור הירח, הצבי הקטן הביט ישר בעיני, עמדנו בשקט, כשהם
נעלמו חתמתי על הטפסים וחזרתי לעמדה
המשמרת הסתיימה, עליתי ברגל לתחנת האוטובוס בגבעת שאול, פתאום
נגמר לי האוויר, לא הצלחתי לנשום, חשבתי שאני נחנק, מת, אבל
בסוף זה נגמר, הרופא בהדסה, סוג של תיכוניסט רזה במבטא רוסי
ומדים לבנים, טען בתוקף שאין לי סרטן, החלטתי להאמין לו.