הוא שמע את שריקת הכדורים מאחוריו, ואת צעקותיהם הבלתי פוסקות
של השוטרים. הוא ידע שעליו לברוח, אסור להם לתפוס אותו, ולכן
למרות שהרגיש שעוד רגע נופח הוא את נשמתו, הוא הגביר את הקצב
והמשיך לרוץ.
לפתע לאחר פניה חדה שמאלה הוא הבחין בפח אשפה גדול. עוד לפני
שהיה לו זמן לחשוב החלו שוב צעקותיהם של השוטרים להישמע, והוא
מיהר לקפוץ פנימה.
"איזה סירחון..." סינן לעצמו בעודו מנסה לנקות מעצמו כמה שיותר
את הנוזל הדביק שאל תוכו נפל, "אבל לפחות זכיתי בכמה רגעים של
נחת...".
הוא נשען לאחור ועצם את עיניו.
"אני חייב להודות שלזה לא ציפיתי" אמר לעצמו, "כנראה שאני טוב
יותר משחשבתי, לצערי..."
בסך הכל, הוא היה רק עוד מדען, ובכלל לא בטוח שהיה ראשון
מסוגו. עוד מדען שהחליט לעשות ניסוי שתוצאותיו בלתי ניתנות
לשיעור והשלכותיו עלולות להיות פטאליות. אך, כמה זמן עבר
מאז...אך התמונות היו עדיין קבועות בצלילות בזכרונו, כאילו רק
אתמול ארע הדבר.
"גבריאל, תן לי עוד בבקשה עוד ארגז מינרלים"
"מיד אדוני" השיב הלבורנט במבטא סובייטי כבד.
"תגיד, מה הסיכויים שזה יצליח?"
"אין לי שמץ של מושג, אדוני, אבל אם מישהו יכול - זה אתה"
"ומה אם...אתה יודע...ניכשל?"
"אז מה? מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות?"
"אתה בוודאי צודק...קרא לחבר'ה שיסיימו לפרוק את הכרומוזומים
מהמשאית ויכנסו, אנחנו רוצים להתחיל"
וכך הכל קרה.
ואם לומר את האמת, בהתחלה הוא היה מאוכזב. הוא ציפה ליותר,
הרבה יותר. הוא הביט ב"פאר יצירתו" דרך הבינוקולר, ומהבעת פניו
ניתן היה להבין משהו כמו "זהו? זה כל מה שיצא מכל הבוג'רס
הזה?"
אבל לאט לאט המצב השתפר.
מעט שינויים אסתטיים, מעט טיפולים בהלם, ומיד הכל נראה ורוד
יותר.
דו"חות המעבדה נהיו יותר ויותר מהנים לקריאה ככל שעבר הזמן,
ולאור ההתפתחות הפנטסתית אשר המשיכה להכפיל את קצבה ככל שעבר
הזמן - לא היה על מה להתלונן.
עד אשר יום אחד הגיע הדו"ח ממנו חשש כל כך, ולמרות שעוד לפני
הניסוי הוא הכין עצמו מראש שייתכן וזו תהיה התוצאה - עדיין
תפסו הדבר בהפתעה מוחלטת.
"גבריאל!!"
"כן אדוני, אני יודע..."
"אבל? אבל איך?! איך לעזאזל הם מצאו את המעבדה?!"
"אדוני, אני חייב לומר, צפינו שזה יקרה, אבל לא עכשיו, שוד
ושבר, לא מהר כל כך!"
"מה...מה נעשה?! הרי מבחני האינטיליגנציה היו כה אופטימיים עד
עכשיו, לא ייקח להם זמן עד שהם יגיעו לכאן!"
"יש רק דבר אחד לעשות, אדוני...תן את הפקודה"
"לא, גבריאל...לא!!"
"אדוני, אתה יודע שאין ברירה!! זה עניין של חיים או מוות!!"
"כל חיי הושקעו בפרוייקט הזה...המחקר, המעקב...ועכשיו עליי לתת
את הפקודה להשמיד הכל?"
"אדוני, אני לא חושב שאתה קולט לאיזה מצב הכנסנו את עצמינו
כאן...אם לא נזדרז, אז יהיה מאוחר מדי!".
דמעות זלגו מעיניו. הוא ידע שגבריאל צודק, ושאין ברירה. הוא
פתח את פיו בשביל לתת אור ירוק למבצע, אך קולו לא נשמע, שכן
פיצוץ אדיר מחריש אזניים נשמע לפתע.
"גבריאל! מה לעזאזל זה היה?!"
"אדוני! הם כאן! הם כאן!!!"
"תן פקודה לפינוי מיידי! לסגת!!!" והוא רץ כל עוד נפשו בו
למגירתו האישית, הוציא ממנה את מחברת המחקר שלו אותה ניהל במשך
שנים, תחב אותה אל כיס מעילו, והחל לרוץ אל עבר דלת היציאה.
לפני שחמק החוצה בעור שיניו, הספיק לראות את גבריאל מתאייד אל
תוך האוויר לאחר שנשק בלתי מזוהה פגע בו, וקול לא מוכר צעק "לא
נורא חבר'ה, לא אותו אנחנו צריכים!"
"אל דאגה המפקד, אנחנו נתפוס אותו, אנחנו..."
חוט מחשבותיו נקטע באיבו לפתע כאשר הרגיש את הפח בו הסתתר נופל
ארצה ומתגלגל כמה מטרים, ואז נפתח המכסה והוא נפל על הרצפה יחד
עם כמה קילוגרמים טובים של אשפה.
הוא לא טרח אפילו להיעמד על רגליו, הוא רק הביט כלפי מעלה
בשביל לפגוש את עיניו של מנהיג חוליית השוטרים.
"סופסוף..." סינן המנהיג מבין שיניו כאשר חיוך המשלב
שביעות-רצון ואף קורטוב של רשע מרוח על פניו, "אינך יודע כמה
זמן ציפיתי לרגע הזה..."
אבל הוא כן ידע. זאת אומרת, הוא יכל לשער לעצמו. בעודו בוחן את
עשרות השוטרים שמסביבו, הוא שם לב שכמה מהם הוציאו מכיסם עותק
של ספרו הראשון, תיזת הניצוץ הכימי, ונישקו אותו. עיניהם סיפרו
על ייסורי המצפון שעינו אותם ברגעים אלו.
"חבר'ה!!" קרא המנהיג בכעס, "תנ"כים חזרה לכיס בבקשה, זה לא
הזמן להשתפן! בן-דוד!" הוא קרא אל עבר אחד השוטרים, "שים בבקשה
אזיקים על האורח הנכבד שלנו וקרא לו את הזכויות שלו..."
השוטר המגושם ניגש אליו. מתוך אינסטינקט בסיסי הוא ניסה
להתנגד, והשוטר הכה אותו בראשו עם אלת הברזל שלו, והוא נפל
ארצה.
"אלוהים..." הוא שמע את השוטר מדבר אליו, "אה, סלח לי...השם
יתברך, יש לך זכות לשמור על שתיקה. אם תבחר לוותר על זכות זו,
כל דבר שתאמר..." אבל הוא כבר לא הקשיב לו. הוא חיכה עד
שהשוטרים ישליכו אותו בברוטאליות משהו אל תא המטען ויסגרו את
המכסה, לפני שהרשה לחיוך רחב להתפשט על פניו ולצחוק גדול מלא
גאווה להתגלגל מתוך גרונו.