ללכת
מרחבי אינסוף פרושים לפניך,
עיניים עצומות לרווחה,
רוח של מדבר עוטפת
מחבקת את עצמך מתלטפת בתוכך, פטמות זקורות,
עירומה ויחפה על אבנים וחול
תודעה מתנפנפת ברוח כמו בדים לבנים על חבלי כביסה
וכולך חסד וחמלה, אהבה אינסופית,
רוך שנשפך ממך אלייך וגואה ועולה על גדותיו
הגוף, הלב ויוצא ונשפך החוצה אל היקום
מחוברת בחבל הטבור לעצמך אחרי שנים של ניכור ושנאה עצמית.
אולי סוף סוף זה יקרה ותלמדי לחבק גם אותך, להתמסר..
השקט הזה, דממה מלאת צלילים והרמוניה ואת מתמכרת לתוכם,
נישאת על כנפי צפורים ברוח, נושמת דרך כל האיברים בגוף,
והנשימה ממלאת אותך
אור חמים ורך כמו קצף של בועות סבון, מפעפעת.
גוף בתוך גוף, נשמה בתוך נשמה נשימה בתוך נשימה
זרימה הולכת ושבה ממך אליך ובחזרה לתוכך.
ואין דאגות, ציפיות, פחדים, הכל טהור ונקי ומענג
ומלא בחיים.
מתגעגעת לחיים. אסירת תודה על הכל. חסרת נשימה.
געגועים מחזירים אותי הביתה.
זכרונות
מצוקים ונקיקים וסלעים וחול ואינסוף מדבר
להתכרבל בתוכו וכולו  רך..
מחפשת את השקט בתוך ההמון הסואן
שבתוכי
וקצת הולך לי לאיבוד
              אני.