לקחתי את הרגליים שלי ויצאתי מהבית. קיוויתי שפתאום אני אוכל
לראות דברים, שמעולם לא זכיתי לראות, אבל טעיתי. אני טועה הרבה
לאחרונה. אני חושב, שאני טועה, מכיוון שאני רוצה לטעות. רוצה
לטעות, כדי לכתוב על זה אחר כך. בטח כל הכתיבה הזו כעת, תסתבר
כטעות אחת בינונית.
בכל אופן, יצאתי מהבית. עליתי ברגל למרכז העיר. ככה קוראים
למקומות המוארים של הפרברים בימנו, כדי לתת להם כבוד. כל הדרך
לנקודה שעליה חלמתי, ליוו אותי אנשים מהלכים על שש. אמא, אבא
וילד. פה קנה האיש בעל שש הרגליים פרחים, שם הוא צעד להנאתו.
פה הוא דיבר בפלאפון ושם הוא התבונן בנוף ודיבר בשפה זרה, שרק
הוא יבין. הוא התבונן בי כל פעם וחייך. לא הבין מי אני. ואני
שמחתי. כי חשבתי לעצמי, שהנה, גם הם לא יודעים מי אני. איש לא
יודע מי אני. אולי אפילו אני אינני יודע מי אני באמת.
גמרתי 4 סיגריות בדרך לנקודה. ידעתי, שאני אשב בנקודה, מסריח
כמו בתי הזיקוק, שישבו מולי במפרץ. מסריח בכוונה. כרגיל. הרמתי
את הראש רק פעמיים כנראה בהליכה. חייכתי רק פעם אחת אבל. אישה
אחת הייתה חביבה והחליטה לעצור לי במקום נטול ממעבר חצייה. סתם
ככה. חייכתי אליה. גם לילדים שלה.
בשלב מסוים, הגעתי אל הנקודה.

בדרך כלל, נקודת החפיפה שלך עם נקודה, היא מאוד מרגשת. אתה
רואה את המפגש עמה בדמיונך ותוהה כל הזמן- מה יהיה אחרי זה.
חוסר הידיעה הזו, מעוררת בך את הריגוש הנפלא, כאשר אתה פוגש
בנקודה.
זה היה שונה הפעם. פעם ראשונה בחיי, שהכל היה ריק כשנפגשנו.
אני והיא.
הנקודה שלי הייתה גג נחמד עם נוף יפה. גג חופשי, שמותר לשבת
עליו. אבל הכל נהרס. נהרס כי הרסו לי. זה לא היה השומר המבהיל
שהרס וגם לא הכלב. זה היה דבר אחר.
ברגע שהתיישבתי על הגג עשו הבהאים החביבים מעשה מיוחד עבורי.
הם כיבו את האור בכיפת הזהב. בשבילי. כדי שיהיה לי עצוב יותר.
במיוחד בשבילי.
ירקו עלי.

קפצתי מהגג.

(אף פעם לא קפצתי עוד מגג של בניין גבוה. זה היה מאוד משחרר.
שמעתי את ניק דרייק מדבר אלי ומחייך. חייכתי בפעם השנייה באותו
יום. הלכתי משם)

התיישבתי במקומות אחרים. מקומות, שבהם חייכו אלי ולא נאלצתי
לחייך בעצמי.