המרצה דיבר בטון כל כך מלא חשיבות שאפשר היה להאמין שמה שהוא
אומר חשוב או לפחות אקטואלי. אפשר להקשיב לו שעה ועדיין להישאר
עם ההרגשה שהוא תכף בא.
דווקא שורה לפני ישב זוג. הזרוע שלו נחה על המשענת שלה והוא
ישב שם זקוף, חזה בחוץ ופרצוף מלא סיפוק עצמי. היא עשתה לו
נעים בברך ושניהם, מכונסים בבועת האהבה הנשגבת, כאילו לא
מודעים לעיני כל העולם הנישאות אל עבר האושר העילאי שהם
מפגינים.
הוא נוד והיא גם מכוערת וגם מטומטמת. אני שונא את הזוגות האלה
שחושבים שהם כל כך מאוהבים ומאושרים. מה הם מבינים? קונים
מתנות בחג האהבה ומתנשקים בסילווסטר בדיסקוטק. אם לא היו כל כך
הרבה אנשים בלי אהבה שיסתכלו בהם מזווית העין ויתכווצו, הם הרי
בכלל לא היו יודעים שטוב להם.  היא תארגן לו מסיבת הפתעה והוא
יהיה כל כך המום והם יתנשקו וכולם יגידו איזה חמודים, ואפילו
כשהם לבד יש קהל. היא חושבת איזה מזל שיש לה את מה שאין להם
ומחבקת אותו וטוב לה והוא מחבק בחזרה וטוב לו שכולן יודעות
שהוא מזיין אותה כל לילה. אין להם מושג מה זאת אהבה.
לי יש. לי הייתה אהבה אמיתית.
אהבתי אותה כי הייתה נסיכה ויפה וחכמה ומקסימה וכולם הסתכלו
עליה וידעו שהיא בלתי ניתנת להשגה, והיא אהבה אותי כי היא חשבה
שאני מלך וכולם קנאו בנו כי ראו שאנחנו זוג אמיתי ויחיד. אהבה
כזאת לא רואים כל יום.
אבל נפרדנו אחרי שנתיים כי בסוף לא הסתדרנו. כל מני סיבות.
פה אני סתם נבלע בקהל. אנשים פה לא יודעים מה היה לי. דמיינתי
לי שפתאום נפתחת הדלת של האולם והיא עומדת שם וכולם מסתכלים
ושואלים את עצמם "מי זו היפהפייה הזו?" ואז אני קם ויוצא
באיטיות החוצה ולפני שהדלת נסגרת לגמרי הם עוד מספיקים לראות
את החיבוק והנשיקה... הלוואי שהיא תבוא.
אבל ידעתי שזה לא יקרה. היא לא תעשה דבר כזה. היא יודעת שאם
ניפגש יהיה לנו כל כך טוב ונהיה חייבים לחזור.
אולי אני צריך ללכת אליה לאוניברסיטה. אני אוכל להגיד שבאתי
בשביל הספרייה. אני אשב בקפיטריה עם ספר וכאילו בכלל לא אראה
שהיא נכנסת עם החברים שלה. היא תראה אותי והכל יעלה לה שוב.
הרטוב של העין יאיים להפוך לדמעה קטנה והיא תבוא ותחבק אותי
מאחורה. ככה פשוט נתחבק בלי לשים לב כמה זמן ונדע בלי לדבר
שמעכשיו הכל בסדר.
ברור שאני לא אעשה את זה. לא מתאים לי לעשות משהו כל כך שקוף.
מה זה ספרייה? מה, אין לי ספרייה בתל אביב? אני ילד קטן משחק
בקקי? אני צריך להיות ישיר ולהתקשר אליה ולהגיד לה שאנחנו
צריכים להיפגש. שעברו כבר כמה חודשים והגיע הזמן לדבר ברצינות.
היא תדע שזה נכון. אמנם בכמה שיחות שהיו לנו מאז הפרידה הסכמנו
תמיד שעדיף שלא נדבר יותר, אבל אנחנו עדיין מאוהבים והגיע הזמן
להפסיק להשתטות.
איזה טמבל לידי סיפר לאיזו מתלהבת שהוא תמיד פתוח להתנסויות
חדשות.
הוא עוד יספר לה חצי מהחוויות שלו בהודו לפני שהוא יזיין אותה.

שמחתי שההרצאה עומדת להיגמר.
הרגשתי עוד צורך להתלבט אבל האמת היא שכבר החלטתי להתקשר אליה
בערב.
לא הייתה לי סבלנות לשיעור הבא והלכתי לחכות לערב בבית.  
בבית ראיתי טלוויזיה, ישנתי, אכלתי, ראיתי עוד טלוויזיה והערב
הגיע.
הרמתי את השפופרת אבל נורא דפק לי הלב אז הורדתי אותה והדלקתי
סיגריה להירגע. בסוף התקשרתי והיא ענתה לי.

- הלו
- הלו
- כן...
- זה אני.
- ... ערן... הי...

לקח לה זמן לקלוט. היא בטח הייתה בהלם.

- הי.
- בדיוק אתמול חשבתי עליך...
- גם אני.
- היית בדיסקוטק אתמול בערב?
- לא...
- הייתי בטוחה שראיתי אותך אתמול. היה קצת חשוך אז לא יכולתי
לדעת בדיוק, אבל זה בטח היה מישהו ממש דומה לך.

זה בטח סימן טוב. כשאוהבים מישהו אז רואים אותו בכל מקום.  

- ... זה לא אני.
- מה קרה?
- שהתקשרתי?
- כן.
- חשבתי... אנחנו צריכים לדבר.
- על מה?
- בואי ניפגש.
- ...
- הלו?
- כן.
- אז מה את אומרת?
- עדיף שלא.
- ...למה?
- אתה יודע שעדיף שלא.
- את פוחדת שזה יהיה קשה?
- ...
- אה?
- מה?
- את פוחדת שזה יהיה קשה?
- ... כן.
- נצטרך לדבר מתי שהוא.
- עוד כמה זמן.
- כמה?
- לא יודעת.

הקול שלה נשמע מוזר.

- את עומדת לבכות?
- לא.

לא האמנתי לה. היה שקט כמה זמן. לא ידעתי מה אני רוצה להגיד
אבל אז היא אמרה...

- טוב.
- את רוצה לסגור?
OK-
- טוב... אז יאללה...
- בי.
- בי.
- תוווווווווווווווו...

סגרתי גם.
נשארתי בתנוחה הזאת עוד כמה דקות ודמיינתי איך היא כובשת את
הראש בכרית ומרטיבה אותה עם דמעות.
אני יודע שהיא עוד אוהבת אותי.
היא צודקת. באמת עדיף שלא ניפגש. עדיף שלא נחזור. בסוף כבר לא
היה לנו טוב ביחד.
אבל אני כל כך אוהב אותה וכל כך רוצה להיות אתה שוב.
חבל שלא אמרתי לה את זה בשיחה. זה בטח היה משנה הכל.