שני קרשים, ותשוקה. ואחר כך נולדה הנצרות. אני אינני ישו, אך
גם לי היתה מטרה, אותה רדפתי כאחרון הצלבנים.
שומע אני כעת את הלמות הפטישים מהרחבה שבחוץ. ממהרים הם בוודאי
לסיים את הבנייה לפני רדת החשיכה. שני קרשים, וחבל. ותליין.
שומע את הכרוז שברחוב, מנסה בכל גרונו לגבור מעל כלי העבודה.
שוב הוא מודיע אודות הצפוי בבוקר המחר, מזמין את ההמונים לבוא
ולצפות להנאתם. חבל על קולו הצרוד - גם בלעדיו יבוא ההמון. זו
דרכו של קהל. זו דרכו של העדר.
כמה מהר החלפתם את התרועות וההלל בקלס וגנאי. כמה מהר התחלפו
המנחות ומעדני הפאר בירקות רקובים וביצים סרוחות. איך צחקתם
בפניי בעת שהוצעדתי לאורכה ולרוחבה של הארץ, כמוצג ראווה. שני
קרשים ושלשלת, כשראשי עם ידיי לכודים ביניהם, בתוך הסד.
כמה אוהבים אתם להריע. פעם לי. עתה, לאחר. ומחר שוב תריעו,
לבטח, בעת שתשקע הקרקע תחת רגליי, וגרוני אז ישמיע חרחור
אחרון.
האין ביניכם אחד שיזכור גם את הטוב שעשיתי? הלא למענכם היה
הכל! לפחות, כך זה התחיל. והיה בי הדחף, והיתה מטרה, והיתה לי
תשוקה. ועודנה.
האם יש בי חרטה? כן, מתחרט אני! מתחרט על כי הנחתי לכבוד
ולחמלה להסיטני מהדרך; על שאפשרתי לרגש לערפל את המטרה. לולא
כן, לא הייתי כאן עתה, לכוד בצינוק מעופש של אבן.
ומי שמכם כי תשפטוני?! אינני מכיר במשפט האדם! אעמוד אני זקוף
אל מול הבורא, כשיחרוץ דיני במשפט השמיים.
לא! לא אתן לכם העונג ליטול את חיי!
שני קרשים. האחד למכחול יהיה לי. השני אעשה לנייר. וגופי, כסת
דיו, בה אכתוב את דבריי. דמי יספר סיפורי להיסטוריה, ואחייה
באותיות, ואנשום מנשמת הקורא מילותיי, הקורא אותי.
גופי נחלש עם כל טיפה אותה חולב אני ממנו, אך נפשי - מתעצמת.
ידיי רועדות. פניי ודאי חיוורים כבר.
צלליות הסורגים העוטפים את הצוהר בתקרתו של קברי נמתחות לאיטן
על הקיר שממול.
השמש וודאי כבר החלה את צלילתה אל מעמקי האופק. שמש, הו שמש!
היום אהיה זה אני שאשקע לפנייך!
עיניי נעצמות. בקרוב אפרד מקליפת האדם. אותיר אחריי שני קרשים.
שני קרשים - ותשוקה.
-----------------------------------------------------------------------------------
לופה דה-וגה אמר פעם שכל שצריך בשביל לעשות תיאטרון הם שני
קרשים ותשוקה |
