אותה שיגרה שחוזרת על עצמה, כמו הרמזורים המתחלפים שאני סופר
ויודע מתי יתחלף האור, אותן נקישות הנעליים על המדרכה, אותה
תחושה שאני צף ולא הולך, אותו זקן עם שלייקס שהולך לפניי וכל
בוקר אני עוקף ולא מביט יותר לאחור לראות את פניו.
אותה אישה מחנות החיות שמביטה בי במבט עקום כשאני עובר,
כשבכלוב לידה יש המוני אפרוחים בצפיפות אחד על השני, אותה
תזכורת להתקשר לתנו לחיות לחיות שעוברת מראשי דקה אח"כ.
שוב ריח השתן שמלווה את כניסתי לתחנה המרכזית והמשוגע שמקלל
אותי, אותו נהג אוטובוס בבוקר, אותו חיוך מאולץ, שוב שומע את
הקול הלא מוכר שלי מברך את הנהג לשלום, כנהוג לאחר היכרותנו
הארוכה,
אותם אנשים ממתינים, רק הפרצופים משתנים, ב-8:42 בבוקר.
אותה הליכה איטית כאני יורד מהאוטובוס כדי שהרמזור יתחלף לאדום
ואני אספיק לסיים את הסיגריה ולהגיע באיחור רב למשרד השנוא
עלי.
אותו ריח מצחין של אוכל מבושל, עשן ואבק מהשטיחים מקיר לקיר
שמעטרים את המשרד, אותה תחושת קבס שעולה בי בכניסתי.
אותה תחושת כבדות שמלווה אותי עם הכניסה למשרד, אותו סדר יום
מחורבן ומבט בשעון.
הכל אותו דבר, לא משתנה, אצלי ואצליכם, לא חולף, כמו סרט רע
וקודר, כמו תקליט תקוע שמנגן אותו קטע בלי סוף עד שיסגרו אותו
או ישנו את מיקום הסורק,
מה יהיה איתי?
האם עד למוות זה ימשך?
האם בחיי גם ישתנה מיקום הסורק?
הכל נמשך ונמתח, בלי יכולת לראות נקודת מוצא להאחז בה,
כאילו הכל ללא שליטה ואני מזדקן ויודע ומתכחש, אך יודע הכל
תלוי בי
ובאשמתי.