שואפת את הרעל מהסיגריה הבוערת
והדמעות שוב זולגות מול המראה השבורה
רסיסים של זכוכית מפוזרים בכל עבר
סופגים את אור השמש ולא משיבים בחזרה
והחדר אפוף עשן סמיך וערפילי
מחברת נפתחת, העט מסרב לרשום
ריח השריפה כבר לא מפריע לך יותר
גם אין בך את הצורך הקיומי הזה, לנשום
דורכת יחפה על הזכוכית המנופצת
נשמתך ממך והלאה, ואת כבר לא בן אדם
מביטה על רגלייך הפצועות, החבולות
וכמה שאת אוהבת את הצבע של הדם
האדום הלוהט הזה שמהפנט אותך פלאים
מוכיח שבכל זאת, את עדיין בחיים
הכאב שלך גם הוא, פתאום הופך מתוק
רק עכשיו את מתגעגעת להיות מאושרת, ולצחוק
ולא רוצה יותר לשתוק
כמו אסירת עולם בתוך כלוב הנשמה
עינייך הן חלון לאשליות המושלמות
לכל המראות, והצבעים, שמציע העולם
כבר שנים שעינייך נשארות כך עצומות
לך, כבר אין מקום לחלומות
רק לדמעות מיותמות
את רצה מהר ובורחת מנעורייך
אבל הצל שלך עקשן והוא רודף אחרייך
כל חייך את מתמרנת, במרדף אחרי השקט
אבל לנשמה זה לא אכפת היא בוכה לך, וצועקת
את יודעת שהיא צודקת
שאיפה אחרונה מהסיגריה הדולקת
ואם תמותי עכשיו- תמותי מסופקת