מלאה במחשבות את נכנסת לחדר
והנפש כואבת פצועה אנושות.
מדליקה את האור, מתיישבת על המיטה,
נוגעת בפנייך ועינייך יבשות.
את רוצה לבכות, לבכות את הכל,
לשחרר את הכאב בדמעות של פורקן,
כי הוא בועט לך בבטן, מושך מיתרים,
אבל לדמעות לא אכפת, הן נשארות בדרכן.
את מביטה במחברת, בידך עיפרון,
כותבת, כואבת כל זיכרון.
קשה לך לשכוח מילים, מעשים,
את כותבת ולאט גם הסכרים מתמוססים.
נמסה עם כל משפט, אבל כותבת בלהט,
והמחשבות כמו רוקדות על הדף עם המילים,
את נכנעת להן שקטה, נגררת אחריהן,
למקום הבטוח שלך, דרך שבילים מפותלים,
מסיימת לכתוב, מביטה על השורות,
קוראת אותן אילמת, במשך כמה דקות.
המחשבות לא בועטות ואת ריקה מבפנים,
ועכשיו הדמעות, הן כבר מרשות לך לבכות.