קיבלתי עונש קצת מוגזם, צלבו אותי למוות. למרות מה שאומרים
היום, איני זוכר כמעט דבר מחיי, חוץ ממסיבת האפס וכמה נלווים.
אני יודע שאת הספירה המציאו רק שנים אחרי מותי, אבל משהו
באוויר נתן לנו את הרצון לחגוג את מסיבת האפס. אני זוכר איך
באתי לכל חברי, אמרתי להם שלא כדאי לאחר או לוותר, יש שתייה,
נשים, רומאים, מתנות מאלוהים, מה שהם רק רוצים. אני זוכר את
האריה שר עם הקיפוד 'אש אש מדורה תחתונים של בחורה', אני זוכר
את אלוהים שדפקה הופעה, ועצרה את הנשימה של כולם, תרתי משמע.
עדיין לא המציאו באותו זמן את האפס, אבל אף אחד לא התרגש. כולם
היו רגילים לזה שהייתי מוזר, גם השועל והלביאה, שאמנם עמדו בצד
כל המסיבה, אבל ראו אותם מזיזים את הזנב והתחת מצד לצד, את
הצלילים עוברים להם דרך הגוף.מי יכול להתנגד לצלילי המוסיקה של
פילפילה המגניבה, שמרביצה סולו במנדולינה החשמלית שלה. גם
מסיבה על זמן היה דבר שונה באותה תקופה, לא חגגו תחילות שנים
או תקופות או כל דבר אחר שבו היו הרומאים. אבל אני לא נכנעתי,
הרגשתי משהו בפנים הרגשתי כי שמי לא ימך בפני עמי, שמתי
טראנסים לא נורמליים וברי הצב רקד כמו משוגע, כאילו אף אחד לא
ראה.
כל חיי התכוננתי למסיבה הזו, אני לא זוכר את הרוב, אני זוכר את
הזמן כפסטלינה בידי. כשהייתי קטן והייתי צריך להקשיב להרצאות
של סבי, מהן איני זוכר דבר, הייתי בורח לעולמי, שם הזמן היה
עובר יותר מהר, וכשרציתי שיאט לי בלילות בהם הרומאים רדפו
אותי, העולם הפך איטי. בפעם הראשונה שראיתי את ההילוך האיטי
שיצרתי, נבהלתי כמעט עד עילפון, אך מהר מאוד למדתי כמה קל
להמלט מאנשים בהילוך ראשון. כל מקרה בחיי הושפע מבחינת זמן,
המסיבה הייתה הן נצח והן רגע  בשבריר של שניה. ככל שהמקרה היה
כביר יותר, השפעת הזמן הייתה גדולה עוד יותר.
הזמן קיבל פיצוץ אטומי כאשר ילדה קטנה שאלה את חכמי החיות, מה
השעה. הם ישבו בצד וניסו להבין מה הגורם שהפציר באדם למדוד את
הלא קיים. אני ישבתי בצד עם הנשרים, צחקתי על העולם, על
העיקולים השחורים והלבנים שבחלל. בזמן הטראנסים עם ברי הצב,
הזמן קיבל מהירות גבוהה, בום על קולי היה בפרק, או עיטוש חזק
מעודף אבק. באמצע המסיבה אחרי בירות וודקות, שטויות, לימונים
ודברים אחרים, הזמן איבד כל משמעות, השליטה שלי עליו נשארה
מוחלטת אבל הוא השאיר בי קרע קטן. כמו חור בחומה, חור שנותן רק
לדברים הקטנים לעבור, הדברים הקטנים ביותר שמשפיעים הכי הרבה.
ההרגשה הייתה שונה ומוזרה אפילו בשבילי.
לקראת סוף המסיבה, אני השתגעתי לגמרי, דפקתי ריקודים, עם
אלוהים ועוד אישה. המסיבה יצאה מכלל שליטה, בלונדות נפלו על
הריצפה, שרדר רקד עם הצבים, וגרגמל עם הדרדסים. הרגשתי שהזמן
הוא שלי לתמיד, הרגשתי שלזמן יש תכלית, והיא שלי. רקדנו במעגל,
הייתי בין הדוב לעכברוש ענקי, והסיבובים הפכו מהירים יותר
ויותר. אלוהים הייתה צריכה להכניס עוד תרגיל, שאותו אני לא
זוכר מפאת תעופה, קיבלתי מכה חזקה בראש, אחרי שהורדתי היפופוטם
בדרך.
את שאר המסיבה לא חוויתי, קמתי בבוקר עם כאב ראש, ראיתי את כל
הבאלגן מסביבי, לידי וכשהסתכלתי מאחורי, הזמן האט בצורה
מדהימה. היא ישבה שם על הריצפה, אוכלת מהצלחת שלה, שותה עוד
כוס, לא נראית עייפה, לא עצובה, לא שמחה. שאלתי אותה לשמה,
וכששמעתי את שרון מוציאה מילה מפיה, נעצר הזמן. לי היא לא
חיכתה, והבנתי שאותה אצטרך למצוא בפינה הבאה. ניקיתי בהרגשה
מוזרה את לכלוך המסיבה, התיישבתי על הריצפה, וראיתי את השיירה.
נוכחתי לדעת שהזמן כבר לא בשליטתי, שאני לא יכול לברוח מהשיירה
הרומאית. כשנצבלתי, לא הרגשתי כאב במסמר הראשון, לא בשני ולא
בשלישי. ידעתי שאזכור את המסיבה אחרי מותי. ידעתי שהיא הייתה
הכי טובה, שיאה היה בסופה, היא התחילה כמו סערה, ורק התחזקה.
ידעתי שלא אראה את שרון, שעצרה את הזמן על המקום, קצת אחרי
האפס.