אני יושב בחדרי החשוך לבדי, בוהה בקיר הלבן והקר, רואה בראשי
תמונות שונות. בוהה בתמונה ושם היא עומדת בוכה, סתם ילדה - לא
מישהי חשובה - די יפה, לא טיפשה ולרוב נחמדה, אבל היא בכל זאת
סתם ילדה - היא לא אלוהים, היא לא אפרודיטה, אפילו לא דמטרה
שלה אני שיך - היא בסך הכל ילדה קטנה שאף אחד חוץ ממני לא רואה
את ההילה סביב ראשה.

אולי בכך טמון הקסם - היא הילדה היחידה שאני מכיר, כולנו כבר
התפכחנו, כולנו כבר ניפצנו את האשליות שלנו וצללנו עם הראש
קדימה לחיים שאחרי הילדות - לאותם נעורים שכל המבוגרים נזכרים
בהם באורגה כה רבה ושאנו, הנערים, כל כך סובלים מהם. היא אף
פעם לא תגיע להיות נערה - היא כבר לא תמימה, כבר אין לה
אשליות, אבל עם זאת היא עדיין ילדה. היא היחידה שעברה את כל
המבחנים - אני נכשלתי על ההתחלה וכך גם רוב האנשים שעליהם
שמעתי.

Sitting alone in my small dark room,
Staring at the wall - smooth and white,
Thinking of her and the images float -
Landing at last on the wall that is waiting.

Staring at the picture - colourful and vivid,
She looks just like another girl,
With nothing special about her -
Except for the smile of a five year - old.

Staring at my own self - almost dead and buried,
Looking for a reason - that I am not like she,
Giving up the search - for the explenation,
Imagining her cry, and taking it with me.

Lost within a dark room,
Crying on the bed - a small and frightened child,
Looking for her aid - like in good old times,
He knows must embrace him now - or else he'd die.

Finding a light - at the end of the tunnel,
Looking for her there - she stands upon the stage,
Running to her arms - but they are turned to others,
Stumbling and falling, resting on the floor.

Seeing her in tears - approaching me with haste,
Smiling she is - although the tears still rush,
Jumping to the moon - for I have made her smile,
That smile of a five year - old that makes her,
No, that lets her be - a queen