יום אחד קם בן אדם ומחליט שיש לו את התרופה לפתרון של בעיות
העולם. הוא מצא את נוסחת הקסם שתיצור עולם טוב יותר. אולי זה
בגלל שהמצב היה די נואש, אולי בגלל שהוא פוטר אחרי שלושים שנה
של עבודה במפעל לאריזת מלפפונים חמוצים, ואולי בגלל שהיה אמור
להיות קשור בבית משוגעים ולא להלך חופשי - מי יודע. אבל הוא
החליט לעשות מעשה. והדבר הראשון שהוא עשה זה לענות למודעה
בעיתון: "היפנוט למתכתבים - הפנט אותם שגם אמא שלך לא תכיר
אותך". זה היה כה ישר וחלק. מאידך, בגלל שהוא גם שנא את אמא
שלו {כמעט כמו שהתחיל לשנוא מלפפונים חמוצים}, זה היה בכלל
מצויין. הוא אומנם לא ידע כלום על הפנוט, אבל הוא גם לא ידע
כלום על מחשבים, ניהול, מכירות וכהנה וכהנה סוגי עבודות שלא
כללו מיני חמוצים. "הפנט אותם שגם אמא שלך לא תכיר אותך", הוא
מלמל לעצמו אחרי שהקיף את הכתבה בטוש לורד צהוב. "אמא שלך!".
"אמא...". ואז הוא נרשם.

כשסיים את הקורס הוא הבין שהוא מצא בעצם מכרה של זהב. אולי לא
כזה שיכניס לו הרבה כסף לכיס, אבל לפחות כזה שיתקן את העולם
{אחרי שלושים שנה של עבודה עם מלפפונים חמוצים, הגישה על העולם
היא די אפרורית}. אבל לפני שהחליט לקחת על עצמו מבצע גרנדיוזי
שכזה הוא הציע לעצמו לבדוק האם השיטה עובדת בכלל. האם יש דברים
בגו. הוא קנה לעצמו שעון הפנוט {שעון כיס אנלוגי עם שרשרת בצבע
זהב - רק בצבע}, ושפן הניסויים הראשון שלו היתה השכנה עליזה.
הוא שנא את השכנה עליזה. לא היה כמעט אחד שלא שנא את השכנה
עליזה. די היה להגיד לו את השם "עליזה" ועורו היה מתמלא
שלפוחיות, פניו היו מאדימות מכלי דם, וורידים איימו להתפוצץ
אצלו בגוף בכל מקום שווריד יכל להראות את עצמו. לעליזה השכנה
היו את כל האלמנטים של "אוייב הציבור מספר 1". יום אחד הוא תפס
אותה למטה, נדנד את השעון מול עיניה ואמר את מילות הקסם. כשהיא
התעוררה מההפנוט שלה, היה זה כאילו מדובר באדם אחר לחלוטין.
השכנה עליזה הפכה מ-"אוייב הציבור מספר 1" ל-"יקיר הציבור מספר
1". השיטה עבדה - לא היה בכך ספק.

הבא בתור שהופנט היה מס ההכנסה. כן, פקיד פקיד הוא עבר והפנט.
הכותרות בעיתונים היללו את השינוי המפתיע שחוללו "אוייבי
הציבור מספר 1" {נו טוב, כלל הציבור לא הכירו את עליזה טרם
השינוי}. "איזה תהפוכה", קראו הכותרות, "כולנו עם מס ההכנסה",
רשם עתונאי אחד שהיה ידוע בלשונו הארסית כנגד פקידי ממשל באשר
הם. אף אחד לא ידע לנתח מה היתה הסיבה האמיתית למטמורפוזה
המפתיעה הזאת {הממשלה טענה שזו תוכנית חומש ארוכת שלבים שהיא
הפיקה, אבל מי כבר מאמין לממשלה?}. הוא לא חיפש פרסום. די היה
לו בכך שהביא לשינוי. אבל בזה הוא לא עצר. הוא הפנט את משרד
הפנים, משרד האוצר, והמשרד לבקרה תקציבית. הוא הפנט את משרד
החינוך, את חברות הדלק ואת ההתאחדות לכדורגל {משימה לא קלה
בכלל}. כשהיה בטוח שהשיטה עובדת ללא עוררין ואין תופעות לוואי
{בקורס הבטיחו שהמקסימום שיכול לקרות זה אמנזיה שתימשך עשור
שנים - לא משהו שהיה צריך להטריד את מנוחתו, בייחוד כשאף אחד
לא יכל להאשים אותו בצרה}, הוא המשיך.  הוא הפנט את השגרירות
האמריקאית, את סניף מקדונלדס ואת קוקה קולה.  משם הוא עבר
לחו"ל. הוא הפנט את צרפת, את בריטניה וחלקים גדולים מרוסיה.
הוא חזר לארץ. הוא הפנט את ראש ממשלת ישראל ופקידיו, את יושב
ראש הרשות הפלסטינית ופקידיו {משימה קלה מעין כמוהה} ואת קציני
צה"ל באשר הם. הוא הפנט את הפקיסטנים, את ההודים, את האירנים
ואת העירקים. הוא הפנט את החיזבאללה, את "אל קאידה" ואת "השין
פיין". הוא הפנט את אפריקה, אנטרטיקה, ואיסלנד. אף אחד לא היה
חסין מההפנוט שלו. הוא הפנט והפנט והפנט והפנט...

חמישים שנה הוא הפנט. העולם נראה כמו בגן עדן. לא היו יותר
מלחמות, לא היו מריבות, חלוקת הכסף נעשתה בצורה שיוויונית. לא
היו עניים, לא היה רעב, לא היו מזימות. לא היה פשע, לא היו
מחלות, לא היו פסיכולוגים, לא היו עורכי דין....

כשהיה בן תשעים ושתיים יום אחד דפקו בדלת. הדלת האוטומטית
נפתחה מעצמה ודמות שחורה נכנסה פנימה. אוויר קר כקרח חדר כאשר
היא הופיע. היא החזיקה מגל גדול, פניה היו חסרות מבט. הדמות לא
היתה צריכה לדבר הרבה בכדי שהוא יבין במי היה מדובר. באו לקחת
אותו. מלאך המוות בא לקחת אותו.
"אתה רוצה לראות משהו יפה", הוא אמר לשטן כשזה אחז בידו והוביל
אותו אל הדלת.
"תאמין לי שאני כבר ראיתי את כל הטריקים שבספר", אמר השטן
וחייך אליו בסוג של חיוך שלא היה יכול להתפרש בשום צורה שהיא.
"שמעתי כבר סיפורים מסמרי שיער אודות מדוע לא כדאי לקחת אנשים.
אמרו לי שזה לא הזמן שלהם, שהם עשו רק מעשי צדק בעולם, שאלוהים
בכבודו ובעצמו הבטיח להם בחלום שיגיעו לגן עדן. אתה מבין, הבוס
שלי חסרים לו דברים בעולם לעשות זולת להבטיח להם הבטחות בחלום.
אז חביבי, שום טריק שתעשה לא יראה לי חדש".
"מה יש לך להפסיד?", שאל המהפנט והתחיל להוציא בקושי רב מכיסו
את שעון הזהב שלו. לשטן כאיש ללא מגבלות זמן, ושעות נוספות
שחרגו כל מוסכמה חוקית, לא היה אכפת להמתין. הוא היה משוכנע
שהוא לא יראה משהו שכבר לא ראה, גם אם זה מבוצע באמצעות שעון
זהב.
"תביט על השעון. רק תביט על השעון", אמר המהפנט והזיז את השעון
כמטוטלת. "אתה נעשה עייף. העינים שלך נעשות כבדות. אתה רוצה
לישון. רק רוצה לישון...". השטן מעולם לא רצה

לישון. הוא מעולם לא ישן. הוא מעולם לא נח, כי העבודה היתה
קשה, ולא היה אף אחד מלבדו שיעשה אותה. הוא לא יכל לקחת חופש
יום אחד ולנוח בבטלה מוחלטת. דברים לא עבדו ככה. הבוס שלו,
אלוהים, לא היה מישהו שאתה יכול להביא לו טופס מחלה. ועיניו
אכן נעצמו. הם עמדו ככה שניהם ליד הדלת הפתוחה, מביטים בשמיים
התכולים.

המפנט היה גדול המהפנטים בעולם. טוב, מי עוד יכל להגיד ברזומה
שלו "הפנטתי את השטן?". מי עוד יכל לגרום למלאך המוות, לעזוב
את העבודה שלו ולרוץ לקומונה בארה"ב. אלא משנעלם המוות, אף אחד
לא מת. וכשאף אחד לא מת, התחילה צפיפות האוכלוסין לגדול. וכשזו
גדלה, קטן המזון. וכשזה קרה, התחילו מריבות. ומריבות הוליכו
למלחמות, אלא שאף אחד לא יכל למות. וזה גדל, ועוד מריבות, ועוד
פשע ורצח, ועוד מלחמות...
כשאלוהים שם סוף סוף את ידיו על המהפנט הוא לא היה שמח כלל,
בלשון המעטה. עשרים אלף שנה לקח לו לאמן את מלאך המוות לתפקיד
שלו. בריאת העולם וגלגל החיים היתה אחת העבודות המורכבות ביותר
שהוא תכנן מעולם,  ועשה רושם שהכול ירד לטימיון. מיליוני שנים
לקח לו לזרוק את קוביות המזל שיסתדרו בצורה כזאת, כדי שהחיים
על פני כדור הארץ ייחשבו פחות או יותר נורמליים והנה כל החוטים
הדקים שהוא תווה, כל התפרים היסודיים שעשה ואשר יש שמכנים אותם
גורל, הכול ירד לטימיון תוך מאה שנה בלבד. אפילו היטלר, ימח
שמו לא הצליח לעשות זאת כל כך מהר, סינן הקדוש ברוך הוא תחת
שפמו כשאחז בידיו האימתניות במהפנט. אלא שהוא היה אל רחום,
ולפני שהוא העלים את אורז המלפפונים החמוצים מהיקום, הוא היה
מוכן לתת לו בקשה אחרונה. "רוצה לראות משהו יפה", אמר לו
המהפנט והוציא את שעון הזהב מהכיס...