יושבים כולם... בערך 10 אנשים. רק חברים קרובים- פחות או יותר.
חברים מספיק קרובים אליי כדי שאני ארגיש נוח מספיק ובטוח מספיק
כדי להשתכר. מישהו פותח את הטקילה. נשמעים גיחוכים. כל מיני
בדיחות טפלות נזרקות מכל עבר. סבב ראשון. אני מרגישה חום עובר
בפנים. אנשים נהיים יותר משוחררים, יותר חייכניים. הבקבוק חוזר
אליי. טקילה שנייה. אני מרגישה את הראש שלי מתחיל להכביד עליי.
הראש מושך למטה. המצב רוח מתרומם לעומת זאת. טקילה שלישית. אני
מתחילה להרגיש את כוח המשיכה פועל עליי. סחרחורת. אני לא יכולה
לעמוד בכלל. מצחיק לי. אני צוחקת בהיסטריה. בלי שום שליטה. טוב
לי. שותה עוד בקבוק בירה. מישהו מציע לי עוד שוט. נו, טוב.
ממתי אני מתנגדת. 4 טקילות ואני שיכורה לחלוטין. מצב רוח אוהב.
מצב רוח לחבק. מצב רוח לצחוק. מצב רוח לבכות.
אני זרוקה על הרצפה עם חיוך, סיגריה ובקבוק בירה חצי גמור. עוד
שני שלוקים ואין בירה. אפשר להתמקד בסיגריה. זה קשה אחרי 4
טקילות ושתי בירות. שיט! כוויה! אני כבר מפספסת את עצמי עם
הסיגריה. אוף... למה אני מרגישה מוזר בבטן. מילא הסחרחורת
בראש, אבל גם בבטן?! אני מתחילה לגרור את עצמי לשירותים.
מצאתי. אני מתמוטטת על הברכיים מעל האסלה. הכל פורץ ממני. יחד
עם ההתעוותויות שלי והגועל שעולה לי בגרון אני מתחילה להרגיש
גם גועל מעצמי. דברים שבגללם רציתי לשתות עולים לי בראש!
לאאאאא! רק לא זה! אני לא יכולה לחשוב על זה עכשיו. אני לא
מסוגלת להתמודד עם דברים כרגע. רק לא לבכות. הדלת נפתחת. "את
בסדר?" אני אפילו לא מצליחה להרים את הראש לראות מי זה. אני
ממלמלת "כן" חנוק מתחתית האסלה.
אחרי כמה דקות של שכיבה בשירותים אני מצליחה לקום. שוטפת פנים
תוך כדי התעלמות מוחלטת מהמראה. רק לא להסתכל. לא לראות את
עצמי במצב הזה.
אני יוצאת. מתנדנדת חזרה למרפסת. כולם שם. עוד כמה אנשים
שיכורים. החיוכים שלהם מעודדים אותי. גם החיוך שלי מתחדש. שוב
שמחה. שוב קופצת. שוב נופלת על הרצפה כי מסתחרר לי יותר מידי
העולם. אוף. זה כאב. מחר זה בטח יהיה כחול. עוד סיגריה. זה ממש
מצחיק לעשן כשלא בטוחים איפה הפה. המבט שלי נעצר לרגע על נקודה
באוויר. אני נזכרת בהכל. אני לא מצליחה לברוח ממנו גם כשאני
שיכורה. אני מתגעגעת. המבט נודד ונעצר על חברה הכי טובה שלי
שיושבת ממולי. המבט שלה אומר לי יותר מידי. היא קראה את הבעת
הפנים שלי. היא יודעת על מה אני חושבת. היא מאוכזבת ממני. היא
מאוכזבת כי אני עדיין חושבת עליו. היא מאוכזבת כי אני מביאה את
עצמי למצב הזה. למצב הזה של עודף סיגריות ועודף אלכוהול ומעט
מידי שינה ויותר מידי דברים שעושים לי רע. בתגובה למבט הזה אני
שולחת יד מגששת לשולחן כדי להביא עוד בירה או משהו. זאת בסך
הכל הדרך שלי להתמודד הכאב בזמן שאין לי מושג איך להתמודד
איתו. איזו טעות! אני מרגישה את הבטן שלי מביעה את מחאתה. אני
שוב פעם גוררת את עצמי לשירותים. כל כך מגעיל לי עכשיו. אני
מקיאה את מה שנדמה לי ככל נשמתי, כבודי העצמי והערכתי העצמית.
אני קמה. מבטי נתקל במראה. אני רואה שוב את אותו מבט מאוכזב.
הפעם הוא בעיני. אני מאוכזבת מעצמי שאני מביאה את עצמי לכזה
מצב. העיניים אדומות. חלקית מעייפות חלקית מדמעות שגואות
בעיניים ונעלמות מיד.
אין לי כוח לכלום. אני יוצאת מהשירותים ונשכבת על הרצפה בקרבת
השירותים. שקט פה יותר. מידי פעם מישהו עובר על ידי. מסתכל,
שואל אם אני חיה ומחייך. ואז ממשיך ללכת הלאה. אני מרגישה
כאילו אני מעופפת בעולם שבין שינה לערנות. אני לא יכולה לעצום
עיניים כי הכל מתחיל לזוז. אני לא יכולה לפתוח אותן כי גם אז
הכל זז. אני רוצה למות. רק שזה יפסק. בבקשה שזה יפסק. איך
עושים לזה להפסיק?! בבקשה!!!! ועוד פעם המסלול עד השירותים.
כנראה שפספסתי חלק. השירותים כבר תפוסים. אוף. איפה השירותים
השניים?! מצאתי. מקיאה עוד פעם. לא ידעתי שאני יכולה להקיא כל
כך הרבה. הקיבה שלי לא כל כך גדולה.
ושוב אני משתרעת על הרצפה. אני חושבת שאני בוכה. כן אני בוכה.
טוב אולי לא ממש בוכה, סתם דמעות שיושבות לי קבע בעיניים
מחליטות להזכיר לי שחרא לי. אני לא יודעת אם אני בוכה כי כואב
לי מרוב להקיא וכבר התכווצה לי כל הבטן מרוב התעוותויות או
שפשוט... הכל מתמוטט מסביבי. אני מרגישה איך כל אדם וכל דבר
שאי פעם אהבתי- פשוט הולך ממני. עוד רגע אני אשאר לבד, עם
סיגריה, עם בקבוק טקילה ועם האסלה שהיא ואני חברות הכי טובות
הלילה.  
עוד מעט זריחה. מצחיק לחשוב שפעם נורא הטריד אותי שלא ראיתי
מספיק זריחות בחיי. היום כשאני חושבת על זה... ראיתי המון
זריחות לאחרונה. נמאס לי מזריחות. הזריחות האלו הן שמסכמות
לרוב לילות ארוכים מידי של שתייה ועישון ושיחות שקטות בכל מיני
פינות שקטות. לילות המתמקדים בהדחקת כאב. עוד כמה שעות זה
יעבור. אני כבר מכירה את התהליך בעל פה. קצת אחרי הזריחה נחליט
שהגיע הזמן להתחיל לזוז הביתה. מישהו יגרור את עצמו לחפש את
הטלפון. יגיעו מוניות. ובערך ב- 7 או 8 אני אגיע הביתה. אני
אהיה עייפה, מותשת ובלי טיפת מצב רוח. אני אתחיל ויכוח קצר עם
עצמי בנוגע לעובדה שאני חייבת להתקלח. מצחיק, אבל תמיד העייפות
גוברת על הגועל. אני כרגיל אחליט להתקלח כשאני אתעורר. אני
אקום בערך ב- 1 בצהרים. כאב ראש שיזכיר לי מה קרה אתמול.
התרוממות איטית מהמיטה מבט נודד בחדר. הבגדים מפוזרים על הרצפה
מסביב. אימא תכעס. התנדנדות איטית למטבח. כל המשפחה שם. כולם
קמו מאוחר. אני ממלמלת בוקר טוב ונופלת לתוך כיסא במטבח. אימא
תסתכל עליי במבט מודאג ותשאל איך היה בלילה. אני אגיד שהיה כיף
ונחמד ורק שבוע אחר כך אני אספר לה שהמצב חרא. שהכל מתמוטט
מסביב ואין לי אפילו במה להיאחז. וכרגיל היא לא תבין את זה.
היא בטח שוב תסביר לי שזה טבעי. שכולנו מתבגרים ומשתנים. אני
אתעצבן ואלך.  
מי רוצה להתבגר בכלל?!?!?!?!?!