יצאתי מהשירותים, הרדיו היה פתוח על גלגל"צ. תמיד איכשהו כשאני
פותחת את הרדיו ישר יש חדשות. משאית התהפכה בצומת גהה,  חסר
בית נדרס למוות במרכז תל אביב. סוכל פיגוע חבלני בירושלים.
העברתי תחנה, נמאס לי מהדיכאון הזה. FM99, הקריין מודיע לי
בקול מלנכולי משהו שהיום ישודרו שירים שקטים ברצף, עקב הפיגוע
בחדרה. שיר של הצ'ילי פפרס, ואחר כך הפסקה קצרה  לפרסומות. תכף
חוזרים, תישארו איתנו.
תמיד עניין אותי, למה יש מודעות אבל בעיתון. מה עם הרדיו? אי
אפשר להקדיש דקה או שתיים ביום לזכרם של אלה שזה היה יומם
האחרון? ככה יהיה יותר מקום בעיתון, ובמקום שמות של אנשים
יוכלו לפרסם עוד קצת כתבות שמחות, כמו שתמיד יש בדף האחורי של
העיתון. על הבת שנולדה לאיזה שחקן כדורגל, או על משתלה חדשה
שנפתחה, ולשים תמונה גדולה של שדה פרחים. למה לא? שיהיה גם
צבעוני בעיניים, לא רק שחור כל הזמן. אותיות שחורות על רקע
לבן. שמות, המון שמות. לדני, משתתפים בצערך על מות אימך,
חברייך ממפעל נשר. למשפחת ירדן, אבלים איתכם על מות סב המשפחה
שאול. מי ייתן ולא תדעו עוד צער.
ומי ייתן באמת. אני לא חושבת שמישהו יכול לתת כזה דבר, לתת
מחסור בעצב. אולי בעצם, זה לא לתת, אלא לקחת.  אבל אני לא
חושבת שיש מישהו שיכול להחזיק כל כך הרבה צער, של כל כך הרבה
אנשים, אצלו בלב.צריך לב גדול מאוד בשביל זה, ובכלל צריך להיות
גדול. גדול מהחיים.
העפתי מבט במראה. השיער מבולגן, כרגיל. אבל פתאום לא היה לי
אכפת, אולי כי פתאום חשבתי על כך האנשים שכבר לא יכולים לסדר
את השיער שלהם, ובטח אין להם מראות.
יצאתי החוצה, דווקא יום יפה. נכנסתי לאוטו, והתחלתי לנסוע.
כשהגעתי לשם, שמחתי שמשקפי השמש השחורות שלי איתי. חיבקתי את
אמא, ואת אבא ואת אחותי. נורא שמחתי שהם כאן איתי. פתאום ראיתי
את משה, עומד בצד עם הילדים. הקטן רץ אליי ושאל, איפה אמא?
אמרתי לו: חמודי, כולנו כאן בשביל אמא שלך. והוא הסתכל עליי,
ואמר לי: דנה אמרה שאמא בבור. היא צודקת, אמרתי. אבל אל תדאג
חמוד, לא כואב לה. אני יודע, אבל... תגידי לי למה היא בבור,
הוא התעקש.
משה בא ואמר, בואו, צריך ללכת. מתחילים. המילים כאילו נתקעו
בגרונו. הוא השתדל כל כך להתנהג כאילו הכל בסדר. בשביל הילדים.
הסתכלתי עליו, מתמיד אני מכירה אותו. עולה לי תמונה בראש שלו
ושל אבא שלי, יושבים באמצע הלילה על כוס בירה במרפסת שלנו.
אמרתי לו, משה אני מצטערת, עוד תראה שיהיה טוב. הוא ניסה לחייך
אליי, אבל הדמעות כבר פרצו ממנו. הוא הסתובב, שהילדים לא יראו
אותנו בוכים, אמר. הוא הרים את הקטן על הידיים, והתחיל ללכת
לעבר החלקה.
אמא שלי כבר עמדה שם, ליד הקבר הפתוח. היא בכתה כמו ילדה קטנה.
אחרי הכל, זו הייתה החברה הכי טובה שלה. כשהטקס נגמר אמרתי לה,
אמא אל תדאגי. היא במקום טוב יותר עכשיו, היא הייתה כזה בנאדם
טוב. אל תבכי אמא, משה צריך אותנו, שנעזור לו עם הילדים. בשביל
מה יש חברים? היא הסתכלה עליי, ולא אמרה שומדבר. הקטן הסתובב
בין האנשים בשחור, שאל אם זה כבר נגמר ואיפה אמא. אף אחד לא
ענה לו.

למחרת, היה לי שיעור תקשורת. כשדיברנו על סוגי מאמרים, המורה
אמרה משהו על זה שמפרסמים באמצעי התקשורת הגדולים רק ידיעות
ש"יש בהן עניין לציבור". כשחזרתי הביתה פתחתי את הרדיו. שוב
חדשות. שומדבר על אישה שהשאירה אחריה בעל אוהב ושלושה ילדים,
משפחה וחברים. עוד ניסיון פיגוע שסוכל, והמגעים המדיניים
להרכבת ממשלה. אלה, כנראה, דברים שיש בהם עניין לציבור. אני
סוגרת את הרדיו. אולי בעצם עדיף ככה, שהזיכרון הזה של אלה שכבר
לא כאן, יהיה בלב של האנשים שאכפת להם, ולא סתם עוד ידיעה
צדדית. כנראה שמוות, אחרי הכל, זה לא עניין ציבורי.


מוקדש לאישה נפלאה שנלקחה מאיתנו בטרם עת