אז אני יושב לי שם בחוץ של מוזיאון ישראל, לא בישראל,
בירושלים, וככה חיכיתי שמשהו יקרה כי עד עכשיו לא קרה כלום
(חוץ מהציפור הזאת עם הדג הענק בפה שנחתה לי על הכתף, אבל גם
זה לא היה משהו מיוחד) ואז לא קרה כלום עדיין. אז הלכתי וקניתי
קולה ועדיין לא היה משהו, כי היא עלתה 5 שקל, שזה המון כסף
בשביל קולה, ועוד בפחית!
ושוב הלכתי וישבתי באמצע המדרגות האלה שזה נראה כאילו זה הולך
קילומטרים אבל בסוף כנראה שלא, ואז התקרבה אליי תוכחת האלים,
בדמותה של אישה אסיאתית יפהפיה. היא הייתה ממש יפה, עד שטף
פנימי במוח הגזע, אבל זה לא הפריע לי בכלל. להיפך אפילו.
"וזה הכה בי גלים גלים, מאיפשהו עמוק בפנים" (איך מסמנים ציטוט
משוער?) (הממ) שהאסיאתית הזאת כל כך יפה שהייתי עושה בשבילה
הכל, אפילו למות, מרוב שכמה שהיא כל כך 'כאילו' יפה וכאלה
דברים. והיא המשיכה להתקרב אליי כאילו אין מחר, והמחר היה ועוד
איך, אבל מחרתיים יכול להיות שלא (בעת כתיבת "שורות אלה") וכל
הזמן האיצה את מהירותה בתקווה לזכות באיזו מין תחרות
הא-צה, עד שלבסוף, הגיעה אליי, ונעמדה דוממת. כלאחר כמה דקות
התחילה לזוז בעצבנות מצד לצד כאילו רוצה להגיד לי משהו אבל
האומץ חסר לה. משהו בסגנון "ראיתי קודם פח בוער, הוא בער,
הפח, והיה כתוב עליו "טלכרט" למען השם!" אבל לא בדיוק. אל
תתפסו אותי במילה. ובסוף ובסוף - - היא פצתה את פיה. סוף סוף.
בסוף. ואמרה -
"אתה עמוס? עמוס פיין?" ואמרתי (נורא מהר) "לא"(?) והיא אמרה
"אז בוא איתי מ ה ר לאגף האימפרסיוניסטי." (היא משכה את ה-מ ה
ר כאילו זה היה משהו כזה מיוחד וראוי לאמפסיס)  מה שהיה נורא
מוזר, כי זה אומר שהיא הייתה מבקשת מכל אחד לבוא איתה לאגף
האימפרסיוניסטי חוץ מעמוס פיין, מי שזה לא יהיה. בקשר לנושא
הקודם, היא היתה כל כך יפה שהסכמתי מיד לבוא איתה. "אולי אני
אמות במקום?" שאלתי אותה ככה בצחוק, אבל היא נורא נבהלה, אז
מהר אמרתי לה שזה היה בצחוק. אני לא צריך שהיא תפצח פה במחול
של פאניקה מטורפת באמצע מוזיאון ישראל. בירושלים. אז איך לומר
את זה בדרך הכי קצרה שאפשר, מהר מאוד מצאתי את עצמי איתה באגף
האימפרסיוניסטי במוזיאון ישראל. בירושלים. היא העלתה אותי
במדרגות עד כמעט הכי למעלה של המוזיאון, והצביעה על התמונה
המרכזית ביד רועדת. "אתה בטוח שאתה לא עמוס?" שאלה עוד פעם,
כדי להיות בטוחה. "כן, די בטוח," עניתי באדישות אופיינית.  "אז
תראה את התמונה הזאת." אמרה. פקדה. הלכתי לתמונה. מקרוב היה
אפשר לראות שזו תמונה של רמברנדט, ציור שמן של פטרוס הקדוש
בכלא הרומאי, ולידו זוג מפתחות שניתנו לו מאלוהים, למלכות
שמיים. מין אירוניה שכזאת. זה לא היה מיוחד. "אבל זה לא
מיוחד," אמרתי לה, בעודי מזעיף פנים בנימוס אופייני. "למה
ציפית, סנאי שעושה גלגלונים בחצאית סקוטית, תוך כדי ניגון על
חמת חלילים, צ'ייקובסקי, אגם הברבורים, מערכה שניה, אפילוג?"
ענתה לי.

זה כמה גון שאני יכול להיות, ותראו כמה שזה חרא.